ויקי מול דפני – על הדומה והשונה בין שתי המחאות החברתיות של העשור האחרון

 הקדמה: בחודש אוגוסט 2011 כתבתי את המאמר הבא. ממש במהלך המחאה החברתית. נסיון של הסתכלות על המחאה החברתית הגדולה בעיניים של מי שעוסק בשינוי מדיניות זה זמן רב. המאמר שלפניכם משווה את מאבק האמהות החד הוריות של שנת 2003 לזה של 2011. חזרתי אליו היום. חמש שנים אחרי חושב ששווה קריאה מחודשת.

————————————————-

כשתיגמר המהפכה, כשהאוהלים יפורקו הסטודנטים יעברו לדשאים של הקמפוסים והאמהות והעגלות יחזרו לגדוש את בתי הקפה יתחילו הניתוחים וההשוואות. בשנים הבאות יעסקו עשרות סטודנטים לעבודה סוציאלית, למדיניות ציבורית ולאנתרופולוגיה בניתוח המאבק, בהשוואות למאבקים אחרים ובאין ספור ראיונות עם כל מי שהיה מעורב, רצה להיות מעורב או חשב, לרגע או שניים, שהוא מעורב ואפילו משפיע.

כמי שהיה שם, במאבקן של האמהות החד הוריות בחודשי הקיץ של שנת 2003 וגם כעת מלווה את מחאת הדיור ומעמד הביניים, נדמה לי שההשוואה בין שתי המחאות מתבקשת. כבר עתה, כשהמהפכה עדיין בעיצומה, ראוי להזכיר ליושבי האוהלים ולציבור הישראלי איך זה היה, שם בימים החמים של קיץ 2003, כששר האוצר היה בנימין נתניהו וראש הממשלה אריאל שרון, שעשרות אלפים הגיעו לירושלים למה שחשבו שתהייה המהפכה החברתית החדשה.

בהמשך הדברים אני מבקש להביא בפניכם לא רק התרשמויות אישיות מהזכרון שלי ואולי גם הקולקטיבי של מאבק החד הוריות, אלא לנסות ולהשוות, במספר פרמטרים את שמתרחש כיום בשדרות רוטשילד ובעשרות מאהלים ברחבי הארץ אל מול מאבק חברתי חשוב לא פחות שהתרחש מתחת לחלונו של משרד האוצר בירושלים. לא מדובר בעבודת מחקר. מדובר בהתבוננות אישית, מתוך נסיון רב שנים, על כלים של מחאה חברתית ומהלכים שלחלקם נחשפתי באופן אישי וחלקם השתקפו היטב בעזרת אמצעי התקשורת.

שתי המחאות, זו של האמהות החד הוריות וזו של הדיור ומעמד הביניים יזכרו לנצח על שם הנשים שהחלו אותן, ויקי קנפו ודפני ליף. כלכך שונות ועם זאת כלכך דומות. לכן החלטתי כי ההשוואה בין השתיים תהייה תחת שמותיהן אף כי חלק גדול מהנושאים הינו רחב ולעיתים יצא משליטתן. נתחיל.

ההתחלה

ויקי קנפו – משק ישראלי בקריסה כלכלית, קנפו, אם חד הורית, עובדת במשרה חלקית, ממצפה רמון, מתעצבנת על ההודעה שמקבלת מהביטוח הלאומי ולפיה תקוצץ קצבת הבטחת ההכנסה שהיא מקבלת במסגרת גזירות ביבי וסילבן של שנת 2002-3. בסוף חודש יוני 2003 היא מחליטה לצעוד לירושלים כדי להיפגש עם ראש הממשלה במטרה להחזיר את הגלגלה אחורה – שנים אח"כ יעסקו רבים בניחושים האם תחילת הצעדה היתה ספוטנטנית או שבעצם מהיום הראשון עמדו מאחוריה גורמים חוץ פרלמנטרים שדחפו אותה לצעוד ולמחות. רק אחרי שהגיעה לירושלים וישבה מספר ימים באוהל קטן מול משרד האוצר החלו להגיע אליה נשים נוספות. המוטו המרכזי  – צועדת לירושלים

דפני ליף –  המשק הישראלי נמצא בצמיחה מתמדת שאינה מחלחלת לכלל הציבור. ליף, צעירה תל אביבית,מירושלים וכפר שמריהו במקור, עובדת כעורכת וידאו, נאלצה לותר על דירתה במרכז תל אביב והחליטה לצאת למחאה. מה המטרה? לא היתה ממש ברורה, ככל הנראה להוריד את מחירי שכר הדירה בתל אביב. לאט לאט הדברים התפתחו אחרת, בעידן הפייסבוק היא הצליחה לארגן חברים ותומכים שהצטרפו אליה למחאה. השאלה מי עומד מאחוריה, אם בכלל, תעסיק רבים בהמשך הדרך. המקום שבחרה, לא רחוק מהבית, שדירות רוטשילד, מעוז הבוהמה התל אביבי. כבר ביום הראשון למחאה, בגלל פעילות הרשת והעובדה כי היא וחבריה הם חלק מהברנז'ה התקשורתית קיבל מאהל המחאה חשיפה ענקית.  – המוטו המרכזי – יזמית של אוהלים. ב- 14 ביולי, יום המהפכה הצרפתית מתחילה המחאה שהפכה למחאה החברתית הגדולה של העשור האחרון.

קהל המיוצגים במאבק

ויקי קנפו – ציבור האמהות החד הוריות בישראל – כמאה ועשרים אלף במספר, 98% מהם נשים.

דפני ליף –  משתנה, בתחילת הדרך, זוגות וצעירים ממעמד הביניים המוחים נגד יוקר המחייה, בהמשך זכאי הדיור הציבורי, תושבי הפריפריה וכל מי שמרגיש דפוק במדינה הזו. בקיצור מעמד הביניים שסוחף אחריו את השכבות המוחלשות ובקיצור – מליונים – רוב העם.

העיתוי

ויקי קנפו –  אין כמו קיץ בשביל מחאות, גם חם בחוץ, גם יוצאים לחופש, וגם הכנסת נמצאת לקראת פגרה. הבעייה המרכזית – החופש הגדול מסתיים בספטמבר, מושב הקיץ של הכנסת מסתיים בסוף יולי

המשמעות – עיתוי התחלה מצויין – אך בלי אסטרטגיה ותוכנית פעולה להצלחה תוך פרק זמן קצר ביותר – גובר החשש מפני התפוררות המאבק.

דפני ליף –  ראו הפסקה מעלה.

מנהיגות וחיבור לעם

ויקי קנפו – במהלך כמעט שלושה חודשים של מחאה לא הצליחה ויקי קנפו להחליט אם היא מנהיגת האמהות החד הוריות או לא. התקשורת החליטה בשבילה, הארגונים החברתיים קבעו שהיא היא המנהיגה, משרדי הממשלה והפוליטיקאים ראו רק אותה כמנהיגה הבלתי מעורערת של מאבק האמהות החד הוריות אבל מתחת לפני השטח סבלה קנפו מחוסר לגיטמציה הולך וגובר עד אשר החליטה, בהתייעצות בעיקר עם עצמה, שהיא עוזבת את מאהל המחאה בירושלים וחוזרת הביתה.

דפני ליף – מראש הגדירה את עצמה כאחת היזמיות, כאחת המנהיגות, כאחת מ. לא הבלעדית, לא המובילה. התקשורת חיבקה, הפוליטיקאים חיפשו אבל במהירות די גדולה חולקו תפקידים ומשימות ודפני מוצבה בעיקר כפרזנטורית של המחאה. בנוסף לליף וחבריה הצטרפו במהירות הבזק הסטודנטים שהבינו שזה זה המאבק שלהם. זו ההזדמנות שלהם גם לשפר את מעמדם הדיורי אך גם להכין לעצמם את הרקע לכניסה לעולם הפוליטי. מהר מאד הפכה ההנהגה מחבורת צעירים עובדים המבקשים לגמור את החודש לחבורה מתווכחת של "אנשי השטח" מול "הסטודנטים". הדבר ישפיע רבות על המשך המאבק.

העם

ויקי קנפו – העם עם ויקי קנפו והחד הוריות, כך לפחות זה נראה בשבועיים הראשונים ואולי קצת יותר. למאהל הגיעו עשרות אלפי אנשים מכל רחבי הארץ, ועדי עובדים נסעו לטיול במאהל החד הוריות בירושלים, העם דיבר בעד המחאה – אבל איפה היה העם הזה בסוף חודש אוגוסט, עם תחילת שנת הלימודים, אפילו לפני כן. הוא חזר לעיסוקיו היומיומיים. גם העובדה שמדובר בירושלים לא סייע למאבק. לעלות לירושלים היא משימה קשה לרוב הישראלים עד היום.

דפני ליף –  בחירת הלוקיישן, במקצועיות המוכרת בחברות הפקת סרטים וקליפים, עזרה מאד לחיבור העם למאבק. גם העובדה שהקריאה שיצאה מהמאהל היתה "לא ריכוזיות כן לביטוח האישי", איפשרה לעם להתחבר – כל אחד בצורה בה בחר, כל אחד עם המסר שלו, כל אחד אם מטרותיו. הזמן יוכיח האם הצליחה האסטרטגיה הזו או שמא היא היתה טובה לימים הראשונים ומשם הפכה למשהו מעיק הרובץ על צווארם של המוחים ומביאה בערבו של יום להישגים מועטים ממה שהתכוונו בתחילת הדרך.

מטרות ואסטרטגיה

ויקי קנפו – לכאורה המטרה של ויקי היתה מאד פשוטה, להיפגש עם ביבי ולנסות לשכנע אותו לבטל את הגזרות שהוטלו על האמהות החד הוריות. בעיקר בכל הנוגע לקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה, בסיוע בשכר דירה, ובהטבות השונות שקיבלו ואשר איפשרו להן להתקיים בתקופה של מחסור תעסוקתי חריף. בפועל הפך מאהל המחאה מהר מאד ממאבק על מטרות כלליות ואפילו ערכיות למאבק שכלל אין ספור דרישות פרטניות אשר הענות ממשלתית להן פוררה אט אט את המאבק. אסטרטגיה אמיתית לא היתה במאהל החד הוריות וכל נסיון לייצר מהלך אסטרטגי ארוך טווח נכשל.

דפני ליף –  הורדת מחירי הדיור בישראל, הדירות למכירה שוברות את השיאים, מחירי שכר הדירה מזנקים לשמיים, חבר'ה צעירים אינם מצליחים לממן לעצמם דירות, אפילו לא בשכירות, במרכז תל אביב והעיר העברית הראשונה הפכה להיות עיר לעשירים בלבד. לאט לאט עודכנו וחודדו המטרות ונוספה אליהן מטרה מרכזית ועצומה – שיפור בתנאי החיים של מעמד הביניים – המטרה הזו אמנם חולקה למטרות משנה רבות אך בסופו של יום ניתן להגיד שהמחאה שהחלה, אולי סימבולית ואולי לא, ביום ציון תחילתה של המהפכה הצרפתית ניסתה להשיג שני דברים – הפחתת מחירי דיור והקמתו לתחייה של מעמד הביניים הישראלי המרוסק.  האסטרטגיה המרכזית כפי שבאה לידי ביטוי מאז הוקם האוהל הראשון אומרת בעצם – לממשלה יש כח ותקציבים – לנו יש את כח העם.

קבלת החלטות

ויקי קנפו –  מיומה הראשון של מחאת החד הוריות ועד שפורק האוהל האחרון היה די ברור כי את ההחלטות מקבלת, בסופו של יום ויקי קנפו, היו נסיונות לתהליכים של חשיבה משותפת, של קבלת החלטות בצוות, אבל מהיום הראשון אמרה ויקי שאף אחד לא יחליט בשבילה ובמקרים בהם רצו יושבי מאהל המחאה לבצע פעולות שלא על דעתה היא הודיעה שהיא לא לוקחת בהן חלק.  במשך כל תקופת המחאה נתפשה קנפו כבעלת הבית היחידה וההחלטות, נכונות ושגויות נתפסו תמיד כהחלטות אישיות שלה. הדבר הביא לחיכוכים ומריבות שהלכו והתגברו ככל שמשך השהייה ממאהל המחאה

דפני ליף – מיומו הראשון של מאהל המחאה נדמה היה כי המוטו המרכזי – העם מחליט – אין מנהיג אחד, אין קבלת החלטות אישית, יש צוותי עבודה, נבנה מודל לקבלת החלטות בו נציגי מאהלים מכל הארץ נפגשים אחת למספר ימים לדיון אליו כל אחד מביא את דרישותיו ובקשותיו ולאחר שאלו מגובשים למסמך כולל הוא מועבר בחזרה לשטח לקבלת ההתייחסויות לפני העברתו לצד השני. לכאורה מערכת מושלמת של דמוקרטיה וקונצנזוס אבל מי שנמצא קצת יותר בפנים יכול לצפות, לפעמים אפילו בהשתאות מה, במאבקי הכח, בהשפעת האגו ובסופו של יום בדרך בה מתקבלות ההחלטות – קונצנזוס? לא בבית ספרנו.

הפוליטיקאים

ויקי קנפו – לא בא' רבתי, זו היתה ההתייחסות לפוליטיקאים במאהל החד הוריות. מצד אחד היתה התפיסה של "אנחנו מוכנים לקבל ביקורים, אנחנו מוכנים ללכת לכנסת אבל אנחנו לא משתפים אותם במאבק". מצד שני היתה ציפיה דרוכה לכך שהכנסת תתערב ותשנה את המצב. שהפוליטיקאים הישובים בבית הנבחרים ילחצו על שר האוצר, ביבי נתניהו, ויגרמו לו לשנות את הגזירות הכלכליות בפועל מלבד הרבה דיבורים וכמה דיונים בועדות הכנסת השונות הפוליטיקאים יצאו לפגרת הקיץ שלהם והשאירו את החד הוריות "להתבשל" בשמש לבדן. לגבי הפוליטקאים המקומיים, ראשי הערים, איתם לא היה כמעט קשר – חלקם סייעו לאמהות שצעדו לירושלים

דפני ליף – לא רוצים פוליטיקאים, הם מושחתים, הם כולם אחראים למצב שלא התחיל היום, זה המסר הבסיסי שהועבר לחברי הכנסת. לאט לאט הובן שהפעילות הפוליטית חייבת להיות משולבת גם עם חברי הכנסת – העובדה שבניגוד למחאת החד הוריות – העובדה שמדובר בתל אביב איפשרה למפלגות השמאל והמרכז, התומכות בהתאחדויות הסטודנטים להכניס את רגליהן בדלת בצורה משמעותית. בתחילת המאבק התקבלו במאהל בברכה ח"כ של השמאל – מרצ וחד"ש ככל הנראה תוצאה של המצאות הצעירים של המפלגות בשטח. חברי כנסת מהימין הודרו- דבר שיצר מתחים ויביא לשאלות נוקבות על מהות המאבק והאם אכן מדובר במאבק סוציאל דמוקרטי גרידא או בנסיון להחליף את השלטון במדינה.

המאהל

ויקי קנפו –  בשיאו כלל מאהל החד הוריות כ- 85 אוהלים שהיו פרושים מהכניסה לכנסת ועד הכניסה למשרד הרווחה ברחוב קפלן בירושלים. נשים מכל הארץ הגיעו כדי לצרף את האוהל שלהם למאבק. לא דובר בקבוצות מאורגנות, בהתאחדויות סטודנטים וכד'. הנשים הגיעו על בסיס פרטני כאשר הרוב המוחלט שלהם, לפחות בשבועות הראשונים למאבק הגיעו מבין הקליינטים של מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד" הפרושים ברחבי הארץ. מהר מאד הפך המאהל ממאהל של מחאה למאהל של השרדות יום יומית. ארגונים חברתיים שונים ארגנו פעילויות והרצאות לאמהות החד הוריות ולילדיהם, אותם נאלצו להביא איתם למאהל ובעצם כל אדם שניסה להגיע למשרדי הממשלה או לכנסת נאלץ, ברצון או בחוסר רוצון לעבור דרך המאהל ולהיות חשוף למבטיהם הנוקבים, לפחות בתחילה, של האמהות החד הוריות. לאחר שפורק המאהל פעלה הממשלה במהירות וערכה שיפוצים מרחיקי לכת ברחוב כולו ומאז לא ניתן יותר להקים מאהל מסוג זה אל מול משרדו של שר האוצר.

דפני ליף – יש שיאמרו שמדובר בהייד פארק, אחרים ידברו על סוג של וודסטוק. דבר אחד ברור – המאהל ברוטשילד הוא מקום מגורים – המתגוררים בו יוצאים בבוקר לעבודת יומם וחוזרים להתגורר בו בשעות אחה"צ ואז הם "נהנים" מפעילות תרבותית מגוונת, ביקורי תיירים ועוד. בניגוד למאבק החד הוריות שהתרכז במקום אחד בלבד (ירושלים) אחד מהסממנים המובהקים של המאבק הפעם הוא דווקא הפריסה הארצית הרחבה שלו. בכל מקום קמים מאהלים, גדולים כקטנים, מאילת דרך יוקענם ועד לקרית שמונה, בין אם מדובר בעיר גדולה או קטנה כל אחד רוצה לקחת חלק במאבק ומנצל את זכותו למחות. נכון לכתיבת שורות אלה – שלושה שבועות לאחר שהוקם האוהל הראשון הופכים אט אט המאהלים לסוג של התנחלות בלתי חוקית בתוככי הקו הירוק תוך שהם מצפים לפתרונות ממשלתיים הולמים.

הצעדות

ויקי קנפו –  אם יש דבר אחד שאותו לא ניתן יהיה לקחת מויקי קנפו הוא העובדה שהיא ייצרה את מושג הצעדה המחאתית. במיוחד זו עם הדגל. מאז הצעדה המפורסמת שלה ממצפה רמון לירושלים נדמה כי כל מי שרוצה למחות נגד הממשלה מתחיל לצעוד – משפחת שליט, הרופאים, העובדים הסוציאליים כולם צועדים עם הפנים מזרחה, אל עיר הקודש. קנפו סימנה את הצעדה כאלמנט מחאתי חשוב והוא אכן הוכיח את עצמו בטווח הקצר.

דפני ליף –  נדמה כי אסטרטגית המאהלים, אם אפשר לכנות אותה כך, מאופיינת בכלי טקטי חדש אותו מפתחים המוחים – "צעדות גיחה". המשמעות, אחת ליום, לפעמים אפילו יותר, מגיחות מן המאהלים קבוצות שלמות של מוחים ומוחות הצועדים למרכזי הערים, לצמתים מרכזיות ומזכירים לציבור הרחב כי המחאה כאן והיא כאן להשאר עד אשר יגיע השינוי.

חלוקת התפקידים

ויקי קנפו –  אחד הדברים המרכזיים בהצלחה של מאבק ציבורי ארוך טווח הוא חלוקת התפקידים, חלוקת המשימות, חלוקת האנרגיות השונות. נדמה היה כי למרות הנסיונות הרבים ועקב המיצוב המוקדם והחסר של האמהות החד הוריות לא נעשתה חלוקת תפקידים אמיתית. צוותי השטח לא פעלו בסינרגיה עם צוותים פוליטיים שלעיתים כלל לא היו קיימים. עדכונים ודיווחים נעשו על בסיס ספורדי ולא היתה תוכנית עבודה מוגדרת ומסודרת דבר ששיחק בסופו של יום לידיו של אחד מגדולי הספינולוגים הפוליטיים שצמחו כאן.

דפני ליף – אין ספק שמבחינת ארגון וניהול מדובר במהפכה של ממש. בתוך זמן קצר ביותר נקבעו צוותי עבודה, חולקו משימות בתחומים מקצועיים שונים ונעשה נסיון אמיתי לקבוע נוהלי עבודה. המילים המפחידות "אגו" ו"קרדיט" מצאו את דרכם גם למאהל ברוטשילד כמו גם למאהלים אחרים ולאט לאט נדמה כי אם לא ישתנה משהו במהירות יוכל ראש הממשלה לסמן לעצמו, שוב, 8 שנים אחרי ויקי קנפו, את תחילת ההתפוררות של המחאה החברתית החשובה ביותר שקרתה כאן.

שותפים ושותפויות

ויקי קנפו –  אחד הכלים המרכזיים בניהול של מאבק ציבורי הוא היכולת להתחבר ולשתף פעולה עם גורמים שונים וזאת תוך הבהרת כללי המשחק וקביעת קווי מסגרת לשיתוף הפעולה ולמותר ואסור בין השותפים השונים. אחד המאפיינים במאבק החד הוריות היה הוראה חד משמעית של ויקי שמנעה יצירת שותפויות. נסיונות של ארגונים ואנשי מקצוע לסייע במאבק נתקל בתשובה שלילית כמעט מיידית – חלקה עקב חוסר אמון מערכתי מתמשך וחלקו עקב פחד מפני השתלטות שותפים על המאבק ומחיקת ה"אותנטיות". בסופו של דבר הוביל הדבר להתפוררות המאבק וזאת עקב חוסר יכולתו להוות יריב אמיתי לכוחות שילטוניים חזקים פי כמה. הדברים הינם הפוכים ככל שהדבר נוגע לתמיכה לוגיסטית במאהל כפי שיוצג בהמשך.

דפני ליף –  הארגונים ואנשי המקצוע מאחור, אם בכלל, זה המוטו המוביל את מאהל המחאה ברוטשילד וברחבי הארץ. לקבל עצות מוכנים, ללמוד את הנושאים הרלוונטיים לסדר היום, בהחלט כן, לקבל סיוע לוגיסטי, בהחלט כן. לקבל סיוע כלכלי כמובן, ברגע שהארגונים הבינו את תפקידם, לפחות בתחילת הדרך כללי המשחק הסתדרו מצויין, עתה, שבועיים וחצי לאחר המאבק מתחיל הסדק להיראות גם בשטח, התמונה ההולכת ומתבהרת מדברת על כך שהמאבק חייב להיות מקצועי הרבה יותר, ממחאת המונים הגענו לשלב המשא ומתן – פה הזמן לשותפים, כל מיני שותפים. היכולת האמיתית לנצח במאבק ולהוביל שינוי אמיתי תלויה אם כן כרגע בבניית שותפויות מנצחות.

מידע יעוץ מקצועי ודרישות

אין ספק שאחד המרכיבים החשובים ביותר בכל מאבק ציבורי הוא היכולת לתרגם את הדרישות והמטרות לסעיפים מוגדרים של כסף, צריך לזכור כי תפקידו של המאבק הציבורי הוא לייצר עבור המוחים קלפים טובים, ככל הניתן, לקראת פתיחת המשא ומתן, אותו הם מקווים הם יוכלו לייצר עם הצד השני.  איך התמודדו עם שאלה זו שתי המחאות.

ויקי קנפו –  הפחד מפני השתלטות "גורמים עוינים" הביא לכך שרק מעטים הורשו לייעץ ולהביא את נסיונם והידע הרב שלהם אל מאהל החד הוריות. הדגש היה כמובן של ארגוני הנשים. אך האם האג'נדה הנשית היא ספקית המידע הנכון? האם באמת יכלו ארגוני הנשים להתמודד עם המידע הרב המצוי בידי משרדי הממשלה שבראשם משרד האוצר? מסמכי דרישות נכתבו אבל הם לא כללו מקורות תקציביים אמיתיים. הם דיברו על אחריות ממשלתית כאילו תפקידו של המאהל להציף את הבעייה ואילו תפקידה של הממשלה להציג את הפתרונות. אין ספק היום שחובת ההוכחה עומדת לפתחם של המוחים לא פחות מאשר לפתחה של הממשלה. שימוש מסיבי באנשי מקצוע, מהאקדמיה ומהמגזר השלישי הוא דבר הכרחי בעת מהפכה ובעיקר ככל שמתקרב השלב שבו הופכת המהפכה הרעיונית לשלב של פתרונות נדרשים במשא ומתן.

דפני ליף –  לזכותם של יושבי מאהלי המחאה יש להגיד כי הם צרכני מידע מעולים. הם מבקשים לדעת הם מבקשים ללמוד. בתחילת הדרך הם לא רצו להציע פתרונות – "זה התפקיד של הממשלה", הם אמרו, אבל ככל שהתקדם לו הזמן הם הבינו כי הם לעולם לא יוכלו להסתפק בהצגת הבעיות והשארת הפתרונות ליושבים ברחוב קפלן בירושלים. בעת הכנת הדרישות נעזרים אנשי המאהלים באנשי מקצוע שונים. כל מאהל והאנשים הקרובים אליו, כל אחד והמרצה שהוא מכיר, הכלכלן שרוצה לתרום מזמנו ויכולתו. השורה התחתונה היא של חידוד מסרים ויכולת רטורית שעולה מדרגה עם כל יום שעובר.

התקשורת

ויקי קנפו –  מאבק החד הוריות קם ונפל על התקשורת המסורתית. רשתות חברתיות לא היו אז בנמצא ורוב הפעילות נעשתה בעזרת עיתונאים מאמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית. התקשורת התחלקה מהר מאד לבעד ולנגד. למייצגים את החד הוריות – כתבי רווחה, קליטה, מגדר וכד' ולכתבים המכסים אם משרדי האוצר וראש הממשלה, בנק ישראל והתמת. במאבק החד הוריות היתה התקשורת הממליכה הראשית והחשובה של המאבק.

ברצותה העלתה את המאבק לראש השיח הציבורי ובהתעייפותה הביא את המאבק כולו לשקיעה. כמובן שלרצונה של התקשורת להיזון היה לנשות המאהל תפקיד חשוב ביותר בלייצר את האג'נדה התקשורתית, את האייטמים החדשותיים. בלא תוכנית פעולה מוגדרת ומסודרת היה ברור כי לאחר זמן לא רב תאבד התקשורת את העניין במאבק ותסייע, גם אם לא בכוונה, להתפוררותו.

גם העובדה שמדובר היה בקבוצת מחאה אותנטית אך שאינה בקיאה בעבודה תקשורתית לא שיחקה לידיהם של המוחים ואיפשרה לשר האוצר להתעשת ולסובב את השיח לטובתו  – ראו ערך ספינים.

חשוב לציין כי בניגוד למתרחש כיום הרי שבחודשים אוגוסט וספט 2003 התרחשו פיגועי התאבדות אשר עזרו לממשלה לשנות את השיח הציבורי תוך שימוש מיטבי באמצעי התקשורת השונים.

דפני ליף – אין ספק שהחבר'ה יודעים לעבוד. הם מקושרים ומתוקשרים. במהירות הם לומדים להעביר מסרים ובעיקר התקשורת מחבקת אותם, למה? כי רוב אנשי התקשורת נמצאים בדיוק באותו המקום. לכך צריך להוסיף את פרצי היצירתיות של חבר'ה צעירים שחלקם מקושר היטב לעולם הפירסום הישראלי וכך הם מצליחים לייצר הזדמנויות צילום ודיווח חדשותיים מיידיים.

המיתוג התקשורתי של המחאה הגיע למקום בו כל מי שאינו מקבל, ככתבה וכלשונה את עצם המחאה, את רשימת הדרישות ואת הפתרונות המוצעים גם ברמה האסטרטגית וגם ברמה הטקטית הרי שהוא מוקצה מחמת המיאוס.

התקשורת התגייסה לטובת המאבק והיא מעצימה אותו ומלבה אותו כאשר שלכך תורמת העובדה שמדובר בקיץ ובשקט בטחוני.  למרות ההצלחה התקשורתית המרשימה נדמה כי לאחר שבועיים גם התקשורת שבעה במידת מה. כתבות הצבע על האופנה והלבוש במאהלים החלו לתפוש מקומות בולטים יותר ויותר, תלונות של שכנים על הפרעה לחיי היום יום שלהם החלו לקבל ביטוי ונפח גדול יותר והתקשורת, ככלל, החלה לחפש את המתנגדים, את אלו שחושבים אחרת, שיכולים להציג את הצג השלילי של המאבק, כאילו שהיא מאותתת למנהיגי המחאה כי אם לא ימהרו וישיגו הישגים הם עלולים לאבד את תמיכתה.

ספינים

ויקי קנפו – מאבק החד הוריות יזכר תמיד בשל הספינים המתוחכמים של היריב הגדול שלהם, שר האוצר, כיום ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מי שזוכר את המאבק לא ישכח את הכותרת השקרית שהצליח נתניהו לשתול במוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות ושאמר "מי שיכולה ללכת 200 ק"מ לירושלים יכולה ללכת לעבוד", כותרת זו, שהיתה לא נכונה עובדתית והובאה כציטוט מפיו של שר האוצר, סימנה את תחילת הקץ של המאבק. היא הצליחה להרחיק מן האמהות את בני מעמד הביניים, כן כן, אלו המוחים היום, אשר נשבו בקסמיו של המהלטט התקשורתי, נתניהו, והחלו להתייחס לחד הוריות כקבוצה של נשים בטלניות שאינן רוצות לצאת לעבודה ומעדיפות לשבת בבית, על חשבון המדינה, לגדל ילדים, לצבוע ציפורנים ושיער ולעשן סיגריות תוצרת חוץ.

דפני ליף – בשעה שמסמך זה נכתב עדיין לא הצליח ראש הממשלה, שר האוצר לפני 8 שנים, בנימין נתניהו, לייצר את הספין האמיתי שיאפשר לו לפרק את המאבק ולהמשיך את שלטונו ללא הפרעה. הנסיונות שם. מהנסיון לשוות למחאה גוון מפלגתי שמאלני דרך הצגת המאבק כמאבק של נהנתנים הנוסעים בהמוניהם לחו"ל. סוג זה של דה לגיטימציה לא הוכיח את עצמו עד כה ונראה כי הדרך היחידה שנתניהו יצליח לשנות את התמונה תהייה אם יצליח להוכיח כי מאחורי המאהלים עומדות מפלגות המממנות את המאבק ומספקות לו את הדלק. מימון התאחדות הסטודנטים או אפילו ההסתדרות הכללית לא ייצרו עבור נתניהו ספין זה.

דבר אחד אפשר כן להגיד לזכותו של ראש הממשלה – הוא הצליח להפוך את חוק הודלי"ם למבחן של כח אל מול המוחים וניצח בו. היה זה הספין היחידי שראש הממשלה הצליח לעשות וגם לנצח בו. אך, וזאת חייבים לומר – ספין זה אינו ספין טיפוסי במובן העמוק של המילא. מדובר במהלך אמיתי של ראש ממשלה שמאמין באמת ובתמים כי הוא הוא הפתרון לבעיית הדיור. הספין הצליח כי התקשורת העבירה את חובת ההוכחה אל המפגינים – האם הם יצליחו להתרומם אחרי המפלה בכנסת ולהציג לא את "האמא של ההפגנות" אלא את "האבא" שלהן.

מדיה חברתית

ויקי קנפו – בראשית העשור לא היו רשתות חברתיות, בטח ובטח שלא חשבנו על פייסבוק או טויטר ככלי להוצאת המונים לרחובות – המדיה החברתית היא הדבר שאם היה קיים אולי המאבק היה מסתיים אחרת.

דפני ליף –  המאבק אולי החל בפייסבוק, אך בניגוד למאבקים רשתיים אחרים הוא בהחלט לא מתנהל בפייסבוק או ברשתות החברתיות, הוא אמנם מקום מצויין להעברת מסרים, מידע, קריאה ליציאה לפעולה אך עיקר הפעילות נעשית בשטח. הרשתות החברתיות עברו משלב של לייק לשלב של "לייק ואני יוצא מהבית ומגיע להפגנה".

פעילות מחאה

ויקי קנפו – בתחילת מאבק החד הוריות בוצעו פעולות מחאה ספורדיות במקומות שונים בארץ. רובם בסיוע של ארגונים חברתיים שפועלים בפריפריה וזאת כנסיון של מתן רוח גבית למאבק שהתנהל בירושלים. בעיר הבירה עצמה, בשבועות הראשונים נעשו פעולות מחאה רבות, אפילו מספר פעמים ביום. אך בתחילת חודש אוגוסט שקטו פעולות המחאה והמאהל עבר ממצב של פעילות אקטיבית ויזומה לפעילות פסיבית ורדומה.

דפני ליף- האסטרטגיה של המאבק קובעת כי המאבק יצליח כל עוד העם יצא לרחובות. לצורך זה מייצרים הפעילים המרכזיים סדרות מתמשכות של פעולות מחאה שונות ומשונות, גם כדי להזכיר לעם שיש  מחאה, גם כדי לייצר הזדמנויות צילום ודיווח חדשותי לאמצעי התקשורת אך בעיקר להזכיר לראש הממשלה שהמאבק חי, ונושם ובועט.

ההסתדרות

ויקי קנפו – בשנת 2003 עמד בראש ההסתדרות עמיר פרץ. כבר מתחילת המאבק הודיעה קנפו כי היא לא רוצה שום קשר עם ההסתדרות. נסיונותיו של מזכיר ההסתדרות בירושלים, דני בן שטרית, איש טוב שיודע דבר או שניים על ניהול מאבקים, לסייע לה ולחברותיה לא צלח והוא נשלח אחר כבוד, יחד עם נציגי ארגונים אחרים שביקשו לסייע לספסלים האחוריים לסייע בתחום הלוגיסטי. לדאוג לאוכל, לתיקים לבית הספר, לפעילויות תרבות וכד'. במקום לנצל את כוחה של ההסתדרות גם אם הדבר אומר שהיא תיקח חלק מן הקרדיט על המאבק, בחרה קנפו בדרך הקלה, אמירת לא והטחה הצידה של כל מי שהגיע עם רצון כן ואמיתי לסייע.

דפני ליף –  גם במאבק הנוכחי נתפסת ההסתדרות כגוף מאיים, כאחד שמסוגל לסגור דילים עם הממשלה מאחורי גבם של המוחים המקוריים, כזו שאי אפשר להאמין לה שתיתן רק רוח גבית ולא תתערב או תפגע באותנטיות של האוהלים. אם אנשי המאהל ישכילו להשתמש בעופר עיני ובחבריו הם ירויחו ובגדול, במידה ולא בהחלט יתכן מצב שבו העסקה הסופית תיסגר בין עיני לראש הממשלה וכוחה של ההסתדרות יופנה כנגד תושבי שדרות רוטשילד.

סיכום

יש עוד נושאים רבים אחרים בהם ניתן לפתח את ההשוואה בין מאבקן של ויקי קנפו והחד הוריות ובין אוהלי המחאה של דפני ליף והסטודנטים. כמה נקודות ראויות לציון כבר עתה את שני המאבקים החלו נשים שנמאס להן מהמצב הפרטי שלהם והבינו שהן לא יחידות. שני המאבקים נוגעים לבסיס הערכי של המדינה שלנו כחלוף הזמן הולכים ומתרבים המתחים והמאבקים הפנימיים בין השותפים והמארגנים לשני המאבקים היה יריב משותף – בנימין נתניהו ותפיסת עולמו הכלכלית ההרסנית

האם מאבק החד הוריות הצליח? רבים סבורים שבמידה מסויימת. אני, לעומת זאת סבור, שבטווח בינוני וארוך לא השתנה באופן ממשי מעמדן של החד הוריות ובצורה שהביאה השקעה ממשלתית גדולה, למרות תוכניות שונות הרי שהתקציבים והכלים להסרת חסמים המונעים השתלבות בלימודים או בעבודה לא הוסרו

מאבק האוהלים של דפני ליף השיג עד היום הישג אחד משמעותי ביותר – הוא שינה את השיח הציבורי הישראלי. לא עוד בטחון במקום הראשון. ה- 14 ביולי יחגג מהיום ועד עולם בישראל כיום שבו אנו הישראלים הרשינו לעצמו בפעם הראשונה להרגיש חופשיים. האם זה יהיה חג  של שמחה או יום של תענית – השבועות הבאים יוכיחו. החשש שלי הוא שהספינים ינצחו שוב ובקרוב, למרות שינוי השיח נבין שלמעט מספר מועט של שינויים – הרבה מידי עומד על הפרק. מעט מידי ישונה

—————————————

רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות חברתית והסברה בעמותת "ידיד" – מרכזי זכויות בקהילה