תוחלת החיים עלתה – אבל לא אצל חברות הביטוח

לאמא שלי יש אלצהיימר. כן כן, המחלה הנוראה הזו. תקפה אותה לפני כמה שנים. בארבע חמש הראשונות היא עוד היתה בבית. עם אבא. הוא טיפל. אנחנו הילדים סייענו. ואז חל השינוי המשמעותי. התנתקות, האלימות, הדיבורים הלא ברורים. הגיע הזמן, אמרנו לעצמינו להביא עזרה. בדקנו את הזכויות. מסתבר שיש לא מעט. הוצאנו את פוליסות הביטוח. התברר שיש אחת, דרך קופת חולים, פוליסת ביטוח סיעוד די סטנדרטית שההורים שלי קנו לפני הרבה שנים בדיוק בשביל יום כמו זה שצריך להתחיל לקבל עזרה לטפל באמא. החלטנו להפעיל את הביטוח. רצינו מטפלת. מסתבר שזה לא כלכך פשוט למצוא מטפלת. אבל הצלחנו. היה יותר קל למצוא מטפלת מאשר להפעיל את הביטוח = ביטוח סיעודי של קופת חולים מאוחדת דרך חברת הביטוח מדנס. אחת הגדולות בתחום.

צעקות, שולחנות הפוכים, מכתבים קשים, כל מה שישראלי ממוצע צריך לעבור כדי לממש ולמצות את זכויותיו הבסיסיות. אבל בסוף המערכת קלטה אותנו והסבירה שצריך לשלם ולשלוח חשבון וזה יהיה בסדר. התחלנו את השלב השני, סיוע של מטפלת מספר שעות בכל יום. זה לא עבד. מהר מאד גילינו שאמא חייבת עזרה צמודה. ההחלטה לא היתה קלה אך בסוף החלטנו שהדבר הכי טוב יהיה מוסד. חיפשנו את הכי טוב. מצאנו, קרוב לבית בירושלים. מקום באמת טוב. שייך לאחד הקיבוצים. כזה מין מקום שילדי הגן בקיבוץ באים כל יום לשיר למטופלים במוסד.

מקום נפלא, אבל, כמו כל המקומות הפרטיים. יקר בטירוף. לשמחתינו לאמא יש פנסיה תקציבית. שנים שעבדה בשירות הציבורי, ברשות השידור. היתה ממקימי קול המוסיקה, עבדה בתזמורת רשות השידור. נתנה את כל כולה למדינה שבה נולדה ובה חיה. והמדינה שילמה לה פנסיה שהספיקה לכסות שני שלישים מעלות המוסד.

את השליש האחרון נתנה חברת הביטוח. כמעט את כולו. זה היה הסדר מצויין. לפחות בהתחלה. השנה הראשונה עברה לה בשקט. אמא מצאה את מקומה, אם אפשר לקרוא כך למישהי שנמצאת בעולם משלה, מנותקת מכל מי ומה שהכירה. אבל הטיפול היה טוב. ושקט. ואז השנה השנייה וגם השלישית. וקצת לפני תום השלישית הגיע המכתב מחברת הביטוח. כפי שכתבנו לכם בפוליסה המקורית, אנחנו מודיעים לכם שהחל מהשנה הרביעית ירד סכום הביטוח ב- 25-30 אחוזים.

מה?

כן.

רצנו לבדוק את הפוליסה. מסתבר שזה כתוב שם בסוף באותיות ממש ממש קטנות. בלי הסבר של ממש. למה חברת הביטוח שלקחה כלכך הרבה כסף מאבא ואמא מחליטה שאחרי שלוש שנים היא מפחיתה באופן חד צדדי את הסכום. מה בדיוק הם רוצים שיקרה, שנוציא את אמא מהמוסד?

ניסינו לברר למה זה קורה. איך חברת הביטוח או קופת החולים נתנו לדבר הזה להתרחש בלי שזה כתוב ברור ומספיק גדול. האם אפשר לערער. ניסינו. גורמים שונים הבטיחו לנו הבטחות אבל זה לא עבד.

ואז המשכנו לבדוק והתברר לנו הדבר שהטריף לנו את הדעת. הכיסוי הביטוחי של אמא הוא לחמש שנים בלבד. רק חמש. אחרי חמש הוא נפסק. למה אתם שואלים? די פשוט. כי חברות הביטוח מחשבות תוחלת חיים ממוצעת של אדם ולפי זה קובעות כמה שנים הן צריכות, בממוצע לשלם עבורו את הביטוח הסיעודי. כשהתחילו אבא ואמא לשלם את תשלומי הביטוח היתה תוחלת החיים במקום אחד. מאז היא עלתה. מאד עלתה.

ופה מתחיל הנושא להסתבך. אבל לא רק להסתבך כי אני בעצם חושב שמדובר בכשל אמיתי של המדינה. של המפקחת על הביטוח. של המפקח שלפניה, של המחוקק. שלא נתנו דעתם לשאלות מהותיות הנוגעות לעלייה בתוחלת החיים. לדבר אחד המדינה כן דאגה, לנסות ולהעלות את גיל הפרישה. בגלל העלייה בתוחלת החיים, אבל היא, המדינה כמובן, לרגע לא חשבה שצריך להתאים לכך גם את התשלומים של הביטוחים הסיעודיים.

וכך. לפני חודש שולם התשלום האחרון של הביטוח הסעודי לאמא שלי. היא עדיין חיה. סוג של. במוסד נהדר שעולה המון המון כסף. ועכשיו אנחנו צריכים לדאוג להפרש. איך? לא יודע

דבר אחד אני כן יודע. חברת הביטוח מדנס, כמו חברות ביטוח אחרות צוחקות, על חשבונינו, כל הדרך אל הבנק. והכיסים העמודים של הבעלים שלהן.

והממשלה? כלום. יש לנו מפקחת על הביטוח שמקבלת החלטות שהן שוות ערך לחוקי הכנסת בלי שום פיקוח, בלי שום ביקורת, בלי שום דיון ציבורי. היא מחליטה. והכשלים שם אצלה במערכת עצומים, אבל זה לא ממש אכפת, העיקר שיהיו שם באתר מחשבונים. זה שווה את הכל.

ואני אומר. זה בזיון שחייב לעבור בדיקה של מבקר המדינה ואולי יותר מכך. גם קופות החולים וגם חברות הביטוח צריכות לתת על כך את הדין.