את המאמר הבא פרסמתי ב-16 ביוני 20144. באמצע הדיונים על חוק השידור הציבורי. אחרי שחזרתי אליו היום נדמה לי שהוא אקטואלי ונכון בדיוק באותה המידה גם עכשיו רק שהכותרת צריכה להשתנות ולהיות: רשות השידור היא לא לשכת עבודה וגם תאגיד השידור הציבור לא. ובכל זאת. לדעתי שווה לקרוא.

כשעלה אתמול הבמאי וחבר המליאה לשעבר, דורון צברי לדבר הוא בחר, בכוונת מכוון, במשפט מחץ אחד שהדליק את אולם הועדה המיוחדת שהוקמה כדי לקדם את חקיקתו של חוק רשות השידור החדש. "רשות השידור היא לא לשכת עבודה", הוא אמר. נציגי הועדים שנכחו באולם הרימו קול. "הוא צודק", אמר ח"כ מיקי רוזנטל. "הרשות היא לא לשכת עבודה. צריך לשמור על זכויות העובדים אבל הרשות היא לא לשכת עבודה". הם צודקים כמובן. חוק השידור הציבורי חייב לעסוק בעקרונות השידור הציבורי ובדרך בה הוא יגיע לחלקים נרחבים ככל האפשר של הציבור הישראלי.

הסלוגן בו משתמשים בערוץ הראשון וברדיו הוא "השידור הציבורי – שלך ובשבילך". האמנם? אתמול בערב השתתפתי במפגש טעון של פעילים מקומיים בקרית מלאכי. הקדשנו חלק מהדיון לנושא השידור הציבורי. על הערוץ הראשון ועל הרדיו. שני דברים היו לתושבים להגיד. "מי צריך אותם בכלל הם לא רלוונטים, איפה זה בכלל בשלט", היה המשפט הראשון שחזר על עצמו והשלישי המוכר והידוע לא פחות "גנבים, מושחתים, מי בכלל צריך לשלם אגרה כאשר אני משלם סכום גבוה ממילא ליס או להוט".

השידור הציבורי שייך לציבור. הוא צריך להיות כלכלי ויעיל אבל הוא חייב להיות מבוסס על אתיקה עיתונאית, הוגנות ומוסר עבודה גבוה, על שידורי טלויזיה ורדיו אך גם על שימוש בכלים שידוריים וטכנולוגים אחרים. השידור הציבורי צריך להיות הרבה יותר ממקום עבודה. הוא חייב להיות בבואה של החברה הישראלית. בבואה שכיום אינה באה לידי ביטוי מספיק. אני מלווה את ישיבות הועדה המיוחדת מיומה הראשון. את הדיון על עתידו של השידור הציבורי מזה מספר שנים, הרבה שנים, לא רק כבן להורים שהיו ממייסדי הרדיו והטלויזיה אלא במיוחד כפעיל חברתי הסבור שהשידור הציבורי הוא זה שבאמת אמור לייצג את כלל החברה הישראלית, בלי נסיונות מסחריים של רייטינג ופעילות על התת מודע, שכל מטרתה למכור ולמכור ולמכור.

אגב, שואלים אותי למה אני בכלל מתעסק בזה. נדמה לי שמישהו צריך להשמיע את קולו של הציבור. מישהו צריך לדאוג שיהיו חדשות מקומיות, שלפריפריה יהיה קול ולא רק בכוכב נולד, שסרטים כמו שיטת השקשוקה יוכלו להיות משודרים בלי פחד, שתחנות רדיו מקומיות המופעלות במכללות איזוריות יוכלו להמשיך ולהתקיים. אני חושב שאני יכול. לכן אני שם.

הדיונים בחוק רשות השידור אינם דיונים על איכות השידורים, הם אינם דיונים על תכני השידור הרצויים, בינתיים אפילו לא על המעורבות או אי המעורבות הפוליטית בשידורים. לצערי הרב נכון להיום מדובר במאבק כוחני על משרות. על מקומות עבודה. על שכר. על כסף. הרבה כסף. והשאלה המרכזית העולה בהתפרצויות הזעם לכל אורך הדיונים היא רק אחת. מי יקבל את הכסף ומה הוא יעשה איתו.

צריך להיות הוגנים. דורון צברי גם רוצה את הכסף. גם היוצרים האחרים. גם המפיקים. אפילו רם לנדס שעמד בראש הועדה שהמליצה על סגירת הרשות. גם הוא בוודאי רוצה את הכסף, הוא הרי לא הכריז שהוא מתכוון לקחת תקופת צינון שבמהלכה הוא לא יבקש להפיק תוכניות עבור הרשות. כמה כסף ילך מזה לעובדים שלהם זו שאלה לא פשוטה. אנחנו הרי יודעים שבענף התקשורת במיוחד בטלויזיה המסחרית לא משלמים הרבה כסף לעובדים. לא הטלנטים, כל האחרים. השאלה הזו כלל אינה עומדת על הפרק כרגע. חבל.

השידור הציבורי שייך לציבור אבל הציבור לא מכיר אותו. לא מכיר בו. לא בטוח שהוא רוצה אותו, בטח לא במתכונתו הנוכחית. החוק החדש לא עוסק בדרכים לקרב את הציבור לשידור הציבורי, הוא לא עוסק בצרכים של הציבור הישראלי, הוא לא עוסק בציפיות שלו, במהות התכנים שהוא אמור לקבל. בסעיף תפקידי הרשות עוקרו מהתוכן רוב הסעיפים שיכלו לאפשר את השידור הציבורי האמיתי. מבלי שישונה הסעיף באופן משמעותי הרי שנקבל שוב רשות שידור הפועלת על פי גחמות והנחיות בלתי מדידות וניתנות לביקורת אמיתית.

השידור הציבורי שייך לציבור. הוא לא שייך לטכנאים. לא לנהגים ולא לעובדי המינהלה. לא לעובדי ההפקה ואפילו לא לעיתונאים. אבל את השידור הציבורי אי אפשר לקיים בלי עיתונאים וכאלה יש טובים. אפילו טובים מאד ברשות השידור הקיימת. הם גם היחידים בעלי מקצוע ייחודי. כזה שלאור ההתפתחויות במפת התקשורת הישראלית אין כמעט סיכוי שיוכלו למצוא עבודה במקצועם.

הרפורמה בשידור הציבורי חייבת לצאת לדרך. צריכים להבין את זה. גם העובדים. צריך כמובן לדאוג לעתידם של העובדים, בעיקר אלו שבגילאי הביניים, צעירים מידי מכדי לפרוש לגמלאות ומבוגרים מידי מלצפות שיוכלו לפתוח בקריירה שנייה. הרפורמה לא יכולה להסתיים בתיקון. היו יותר מידי כאלה. חייבים לעשות משהו חדש. להזרים דם רענן לתוך המערכת. אם בסוף הרפורמה ברשות השידור תצא לדרך צריך לדאוג לשני עקרונות. האחד, להבטיח שלפחות חמישים אחוז מהעיתונאים שעובדים היום יקלטו מחדש בתפקידים ראויים ובשכר הגון. למה חמישים אחוז? למה לא שבעים או יותר. פשוט כי אנחנו רוצים משהו חדש וצריך למצוא את דרך הביניים. העקרון השני חייב לקבוע כי מי שהיה חבר בועדת לנדס או בעל אינטרס עם אחד מחברי הועדה לא יוכל להשתתף במרכזי תוכן של הרשות לפחות 3-5 שנים. לא הוא ולא כאלה שקשורים אליו

רק כך ניתן יהיה לוודא שלא מדובר בועדה שכל מה שעשתה זה סידור עבודה לחבריה ועשיית קופה על גב הציבור הישראלי.

http://cafe.themarker.com/post/3112361

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s