מה קורה להם באוצר, כשהם מתעקשים להשאיר את החסמים המונעים מהקבוצות המוחלשות ביותר להתפרנס בכבוד?

באחד מימי השישי בקיץ 2002 כינס שר האוצר דאז סילבן שלום מסיבת עיתונאים, שבה הכריז על שורה של צעדים — שם מכובס לגזרות כלכליות מרחיקות לכת — להצלת המשק הישראלי. אחרי חצי שנה הוחלף שלום על ידי בנימין נתניהו, שיישם באדיקות מרובה את הגזירות הללו ופתח את הדלת למאבק האמהות החד־הוריות של קיץ 2003. אחד מהסעיפים המרכזיים בגזירות נתניהו ושלום היה זה שהקטין בצורה משמעותית את הסכום שיכולים להשתכר אם חד־הורית המקבלת את מזונות הילדים מהביטוח הלאומי, או נכה המבקש לצאת לשוק העבודה כדי להגדיל את הכנסתו, הנשענת בדרך כלל על קצבת נכות מגוחכת.

יותר מעשר שנים עברו מאז הוטלו הגזירות, שאולי סייעו לחלץ את המשק ממשבר כלכלי עמוק, אבל הוכיחו כי מצבן של שתי הקבוצות החלשות והפגועות ביותר בקרב הציבור הישראלי — ציבור הנכים וציבור האמהות החד־הוריות — נותר כפי שהיה, ומצבן הכלכלי אף נשחק עוד יותר. במהלך השנים נעשו ניסיונות שונים לתקן את המעוות. הממשלה והכנסת אימצו את מסקנות ועדת לרון, ואיפשרו לנכים להשתכר מעט יותר לפני שקצבת הנכות שלהם מקוצצת. אחרי 13 שנים, במשרד הרווחה עשו מהלך דומה גם עם האמהות החד־הוריות: שיעור הקיזוז הופחת מ–60% ל–27%, אך במקביל קוצצה הזכות לקבלת מענק עבודה (מס הכנסה שלילי). אלו שני צעדים חלקיים ולא מספיקים, שנדמה כי בחלק מהמקרים גרמו יותר נזק מתועלת.

מה בדיוק קורה להם שם באוצר, כאשר הם מתעקשים שלא לבטל את החסמים המשמעותיים המונעים מהקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית להתפרנס בכבוד ובמקביל להמשיך ולסמוך על רשת ביטחון כלכלית בסיסית, כפי שמקובל כיום ברוב מדינות העולם המערבי? נדמה לי שהתשובה נמצאת במשפט שאמר לי לפני כמה שנים אחד מבכירי אגף התקציבים במשרד האוצר: "תשמע", הוא אמר בשיחה שקיימנו על חובת המדינה לשלם את מזונות הילדים לאמהות במקרה שהאבות מסרבים לשלם אותם. "תחשוב על כל מיני דרכים יצירתיות, אבל אל תבקש מאיתנו לבטל את ההישג הכי גדול שלנו מ–2002".

הנכים נאבקים, ובצדק, על הגדלה משמעותית של קצבת הנכות שלהם — מטרה ראויה ונכונה, ככל שהדבר נוגע למי שהוגדר על ידי הביטוח הלאומי כבלתי־כשיר לעבודה. אבל יש נכים רבים המסוגלים לעבוד, שרוצים לצאת מהבית ולהיות ככלל הציבור ולהתפרנס בכבוד. לחלקם יש פוטנציאל השתכרות לא רע בכלל, אבל הם עדיין זקוקים לרשת הביטחון הכלכלית הבסיסית, פשוט כי ההוצאות שלהם גבוהות יותר משאר הציבור. אז למה להקשות עליהם על ידי העמדת תקרה לא־הגיונית לשכר, שלאחריה מקוצצת קצבת הנכות שלהם?

כך גם עם האמהות החד־הוריות. למה לא יוותרו אנשי אגף התקציבים על משחקי האגו, וישוו את התקרה המאפשרת לעבוד ובמקביל להמשיך ולקבל את מזונות הילדים, לפחות לגובה השכר המזכה במענק עבודה ללא שום קיזוז. אחרי שמאות מיליוני שקלים הושקעו לשווא בתוכניות תעסוקה שלא צלחו, אולי הגיע הזמן להעביר את האחריות לאמהות, להבטיח להן רשת כלכלית בסיסית ולגרום להן לרצות להשתכר כמה שיותר.

————

הכותב הוא סמנכ"ל מדיניות חברתית בעמותת ידיד, העוסקת בקידום מדיניות רווחה ותעסוקה

לקריאת המאמר באתר דה מרקר לחצו כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s