נתחיל מהסוף. בקרוב תונח על שולחן הכנסת הצעת חוק שתעסוק בעדכון תפקידו של העובד הסוציאלי בישראל. לא עוד דמות המטפל העוסקת בעיקר בתוכניות טיפוליות  עבור ויחד עם הלקוחהנמצא במצוקה כי אם הרחבה ותוספת שתהפוך אותו לשותף אקטיבי להתנהלות מעצימה של חיים הנמצאים במשבר זמני או מתמשך תוך חיזוק האחריות האישית במקביל ליצירת פתרונות ברי קיימא.

על פי הצעת החוק החדשה יוגדר מחדש תפקיד העובד הסוציאלי כך שיכלול גם "סנגור אקטיבי למען הגברת מיצוי זכויות בתחומי חיים מגוונים ובכלל זה מיצוי זכויות בביטוח הלאומי, חברות חשמל ומים, חובות, חברות משכנות, עיריות…." או לחילופין "העובד הסוציאלי יהיה אחראי לקדם את מיצוי זכויותיהם של לקוחותיו בהקשר לקצבאות, הטבות ושירותים שונים שמעניקים המוסד לביטוח לאומי, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות  ובתוך כך יהיה אחראי על בדיקת המידה שבה הלקוח ממצה את זכויותיו מול גופים אלה, יזהה מצבים של אי ניצול או תת ניצול של הזכאות לקצבאות, הטבות ושירותים, ינגיש ללקוח או לגורם האמון על שלומו המיידי מידע לגבי תהליכי בחינת הזכאות ומימושה, ובמקרה הצורך יסייע במימוש הזכאות מול הגורמים השונים.

הציטוט הנ"ל לא נרקח במוחי הקודח הנחשב, לא תמיד בצדק, לאופוזיציה למערכת העבודה הסוציאלית הוותיקה בישראל. הוא נכתב על ידי עובדים סוציאלים בכירים, ראשי בתי ספר לעבודה סוציאלית וראשי תארים בתחום העבודה הסוציאלית הסבורים שהגיע הזמן לעשות מהפכה אמיתית בתפישת העובד הסוציאלי את תפקידו ובהמשך לכך גם במעמדו.

כדי להבין את הסיבה לכתיבת הטקסטים הללו צריך לחזור כשבועיים לאחור. לדיון טעון שהתקיים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בהצעות חוק, לא תקציביות שאותן הניחו חברי הכנסת אלי אלאלוף, מי שעמד בראש הוועדה למאבק בעוני והיום מכהן כיו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת וח"כ מאיר כהן, מי שמינה את אלאלוף לתפקיד בעת ששימש כשר הרווחה.

אחת מהמסקנות הבולטות של הוועדה היתה לפעול להתמקדות המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות, בהתמודדות עם עוני. היא קבעה בין השאר את הצורך בהרחבת הגדרת ה"נזקק" כך שתכלול גם עוני כגורם לנזקקות. התייחסות מפורשת לעוני כגורם היוצר נזקקות היא בעלת ערך הצהרתי ומהותי כאחד, שמטרתה קידום המטרה של מאבק כולל ורב תחומי בעוני בישראל. (כך מתוך דברי ההסבר של אחת מהצעות החוק).

כפועל יוצא ממסקנה זו הבינו חברי הועדה כי מצוקה כלכלית הנובעת משכר נמוך וחוסר הזדמנויות תעסוקתיות ואחרות מתגברת ומשתרשת בין השאר מחוסר מימוש ומיצוי זכויות חברתיות וכלכליות ההופכים בסופו של דבר  לגורמים מרכזיים המובילים לעוני. כצעד מרכזי להתמודדות עם שיעורי מיצוי הזכויות הנמוכים, כתבו חברי הועדה "מוצע לקבוע חובה על הרשויות המקומיות להקים מרכזים למיצוי זכויות שיוקמו ליד הלשכות לשרותים חברתיים. מרכזים אלה יהוו מוקד למתן סיוע לאנשים במיצוי כלל המענים הקיימים בהיבטי החיים השונים וישמשו כחלק אינטגרלי ממערך השירות החברתי–מקומי.

חברי הועדה למאבק בעוני לא הסתפקו בהצהרות. הם עשו ניתוח ממשי של הצרכים וקבעו את המודל שהיו רוצים להפעיל. 10 מרכזי זכויות יוקמו בערים הגדולות שאינן מפעילות מרכזי זכויות. 64 מרכזי זכויות יוקמו ברשויות חלשות ובנוניות (דירוג סוציואקונומי 1-5).  36 מרכזים ניידים – כל מרכז נייד ייתן מענה לחמש רשויות קטנות. כל זאת בעלות שנתית של כ- 70 מליון ש"ח.

מבחינת חברי הועדה למאבק בעוני וחברי הכנסת אלאלוף וכהן הקמת מרכזים למיצוי זכויות היא צעד מרכזי בהתמודדות עם השיעורים הנמוכים של מיצוי הזכויות בישראל. מרכזים אלה ייתנו סיוע בתחומים הקשורים לבירוקרטיה והתנהלות מול הרשויות דוגמת המוסד לביטוח לאומי, משרד השיכון, הוצאה לפועל, רשויות מקומיות, שירותי הבריאות ועוד. בנוסף מרכזים אלה יתנו מענה משפטי וייעוץ לעניין חובות וליווי של חייבים (לרבות חובות חשמל ומים, ארנונה, חובות לבנקים והוצאה לפועל).

ממשלת נתניהו-לפיד התפרקה בטרם הוקמו מרכזי הזכויות. על השולחן היתה תוכנית עבודה מפורטת שהוכנה על ידי עמותת "ידיד" המתמחה  בהקמת מרכזים למיצוי זכויות ולפיה ניתן בהחלט להקים כ- 100 מרכזי זכויות בשיתוף פעולה בין משרד הרווחה הרשות המקומית והחברה האזרחית בעלות של כ- 400 אלף ש"ח למרכז זכויות לשנה. אבל הממשלה נפלה. רגע לפני שהיא התפרקה לגמרי החליט מנכ"ל משרד הרווחה והשירותים החברתיים דאז, יוסי סילמן, לעשות מעשה. הוא לקח את התוכנית, השיג תקציב מתאים ויצא להקמתם של 100 מרכזים חדשים – מרכזי עוצמה שמם. מרכזים למיצוי זכויות.

נשאלת השאלה מדוע יש צורך, אם אכן הוקמו מרכזי עוצמה ואם הם פועלים בשטח, להצעות חוק. התשובה פשוטה. כי הגיע הזמן לעגן בחקיקה ראשית את תפקידו המעודכן של העובד הסוציאלי. עדכון מתחייב לאור השינויים החלים לא רק בחברה הישראלית אלא בתפישת האדם ומקומו בה.

זו הסיבה האמיתית לכך שהדיון בהצעות החוק של אלאלוף וכהן הפך לריב  קשה ומר עם שר הרווחה חיים כץ. ריב שבמהלכו התעקשו פקידי משרד הרווחה בדיון להציג מצג (לטעמי לא מדוייק ומופרז) ולפיו הקמת מרכזי זכויות ברוח החוקים תעלה יותר מארבעה מליארד ש"ח באשר העובדים הסוציאלים בלשכות לשירותים חברתיים יאלצו לקלוט עוד כ-285 אלף משפחות הזקוקות לסיוע במיצוי זכויותיהן.

המרצע יצא מהשק כאשר התברר שלא מדובר אך ורק בסוגייה תקציבית. פקידי משרד הרווחה מגובים ברוח גבית של איגוד העובדים הסוציאליים, טענו כי הם דורשים שמיצוי הזכויות לאזרחים יעשה רק לפי שיקול דעתו של העובד הסוציאלי ולאחר שהוכנה תוכנית טיפולית/תוכנית עבודה לאזרח הזקוק לסיוע.

לא עזרו ההסברים כי החישובים התקציביים פשוט אינם נכונים – ההוכחה קיימת בדמותם של 105 מרכזי עוצמה הפועלים כיום בעלות תקציבית של 40-50 מליון ש"ח בלבד. לא עזר ההגיון הבריא האומר כי כשלב ראשון בקבלת אזרח המגיע למחלקה לשירותים חברתיים תעשה לו בדיקה בסיסית של זכויותיו. הרי בהחלט יתכן שבמימוש ומיצוי זכויות אלה לא ידרש האזרח להמשיך ולהזדקק לשירותי העובד הסוציאלי ובכך אף יפחית את העומס המוטל עליו מחד ואפילו יתכן ויחסוך למדינה הוצאות מיותרות אם רק יקבל את שמגיע לו על פי החוק.

החישובים אותם מציגים אנשי משרד האוצר והרווחה מדברים על כך שעלות ביצוע פעולת מיצוי זכויות לאזרח עומדת על 2,630 ש"ח. לשיטתם אם נכפיל את הסכום הנ"ל במספר לקוחות שרותי הרווחה הקיימים ונוסיף להם עוד כרבע מליון משפחות ויחידים הרי שהתוספת התקציבית הנדרשת מגיעה למליארדים רבים של שקלים. אך הרי מרכזי עוצמה שעושים את אותה פעולה בדיוק עולים רק אחוז קטן מסכומים אלה. כיצד ניתן להסביר את הפער. ואם קיימים מרכזי עוצמה למה צריך חקיקה. כדי לעגן את החובה למצות זכויות ולאפשר הרחבת המרכזים לכלל הרשויות המקומיות.

התשובה פשוטה. כאשר לא רוצים לעשות פעולה מתמחרים אותה במחיר בלתי נתפס ממש ואז הדרך לקבורת החמור שלה קצרה ביותר. אבל השינוי הולך ובא. מי שעוקב אחרי העובדים הסוציאליים החדשים, אלו שסיימו בשנים האחרונות את לימודיהם והחלו לתפוס את מקומם בלשכות לשרותים חברתיים מרגיש את השינוי.  מי שמלמד את הסטודנטים לעבודה סוציאלית, אלו שיהיו בעוד שנים ספורות לעובדים סוציאליים מהמנין חש את הרוח החדשה המנשבת. רוח שעוסקת לא רק במיצוי זכויות אלא גם בשינוי מדיניות ככלי המאפשר לאוכלוסיות מעוטות הכנסה והזדמנויות להביא את עצמן, ברמה האישית והקהילתית כאחד למקומות של השפעה משמעותית על חייהן. זו התקווה הגדולה שלנו.

האם הצעת החוק החדשה תצליח לעבור את משוכת האינטרסים והפוליטיקה הפנימית ולהפוך לאות חקוקה בספר החוקים של מדינת ישראל, או שמע יגברו הכוחות הותיקים על התקווה הצעירה וימשיכו להעמיק את העוני פשוט בשל חוסר הרצון לבצע את הדברים הברורים כלכך העומדים בבסיס העבודה הסוציאלית. אני אשאר אופטימי.

—————————————-

הכותב הינו סמנכ"ל עמותת "ידיד", מרצה ומייסד של הקליניקה לקידום מדיניות חברתית, בבי"ס לעבודה סוציאלית ע"ש שאפל באוניברסיטת תל אביב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s