בואו נדבר רגע על טובת הילדים וחזקת הגיל הרך.

נשים את הדברים על השולחן. אצל חלק לא מבוטל של המשפחות שעוברות תהליכי גירושים הכל בסדר. הבעייה מתחילה במקומות שזה לא. ושם הסיפור הוא אחר לגמרי. הוא בכלל לא קשור לטובת הילדים. הוא קשור קודם כל להיבטים כלכליים ואחרים שהביאו לגירושים מלכתחילה.

איך אפשר להציע הצעות חוק בשם טובת הילד מבלי לדבר על אלימות כלכלית ומילולית במקרה הטוב ואלימות פיזית במקרה הרע, שהנפגעות מהן ברוב מכריע של המקרים הן האמהות. איך אפשר לדבר על טובת הילד בלי לדבר על פערי השכר וההכנסות בין גברים לנשים. איך אפשר להתעלם מהעובדה שגברים, ברוב כמעט מוחלט של המקרים, מרויחים יותר מנשים. ושאם רוצים לדבר על טובת הילד בהיבטים כלכליים חייבים קודם כל לדבר על החובה לתת לאישה העובדת שכר שווה בהגדרה והלכה למעשה.

מי שהציע בדיקה של היכולת הכלכלית של ההורים טעה בבסיס. הוא לא ביקש לבדוק את רמת ההשקעה הכספית בילדים, את השימוש שעושה כל אחד מההורים בהכנסות שלו לטובת הילדים, הפוך. הוא מנסה למנוע את הבדיקה הזו מתוך הידיעה שהתוצאות יהיו חד משמעיות לטובת האמהות.

הגיע הזמן להפנים ששויון מגדרי חייב להתחיל בשוויון כלכלי – ברגע שמייצרים שוויון כלכלי כל שאר הבעיות יפתרו מעליהן. כי אז הויכוח על המשמורת יהפוך לדיון מקצועי אמיתי על חלוקת הטיפול בילדים בין האם לאב.

וכדי שיהיה שוויון כלכלי הממשלה חייבת להתערב ולדאוג לקיום ראוי לכל אחד מהצדדים אחרי הגירושים – פשוט כי אחרת האב לא יוכל, גם אם ירצה, לטפל כראוי בילדים והרי בטובת הילד עסקינן.

מכיון שהמדינה אינה דואגת לקיום ראוי לאזרחיה- אז מישהו צריך לראות את התמונה הכוללת שהיא, נכון להיום ברוב המקרים – הוצאות הרבה יותר גדולות של האם על הילדים בטח ובטח אחרי גירושים שהם תוצאה של אלימות פיזית, מילולית וכלכלית. והאם יש יוצאים מהכלל? כמובן. אבל הם יוצאים מהכלל ולא הכלל.