לפני מספר חודשים סיפרתי לכם  את סיפורה של הלנה (שם בדוי) עיתונאית ואשת תקשורת במקצועה. אז, בשיחות הראשונות שלנו התברר כי מדובר במקרה מורכב של אישה צעירה (40+), שעקב מחלה נקבעו לה אחוזי נכות גבוהים, אך למרות הנכות היא מלאה ברצון לחיות ולתפקד, לשמוח ולהתפתח. הבעייה הגדולה, אין לה איפה לגור. בתוך 3 ימים, כך היא סיפרה לי, היא חייבת לעזוב את דירת חברתה אצלה היא מתגוררת בחודשים האחרונים. בני המשפחה לא בתמונה.

במהירות הבזק התארגנו. דירה זמנית ועבודה מול משרד השיכון שהביאה בסופו של דבר למציאת דיור של קבע בעיר חיפה. מעבר לא פשוט ממדינת תל אביב, מהצנטרום של ביצת התקשורת הישראלית אבל עם אור שהולך וגדל ככל שמתקרבים אליו במנהרת החיים הכלכליים הבלתי אפשריים.

בעקבות הדברים שכתבתי אז התנדבו אנשים טובים לסייע להלנה באבזור וריהוט הדירה הקטנה והחדשה שלה. משהו כדי לנסות ולהפוך אותה לבית. במקביל היא המשיכה לקבל טיפולים רפואיים ואחרים עם עליות ומורדות של מצבי רוח בשל המצוקה הרפואית שהיא חלק בלתי נפרד מחייה.

לא עזבנו את הלנה. המשכנו לסייע לה בנסיון להלחם ולעמוד על רגליה מבחינה כלכלית ותעסוקתית. היא חזרה לעבוד. לאט לאט החלה למצוא אמצעי תקשורת ומדיה שהבינו שהעושר המצוי ביכולת הכתיבה שלה הוא נכס של ממש. הבינו שאפשר וצריך לתת לה הזדמנות.

ואז הגיעו החובות. כאלה שהיא ידעה מהם והדחיקה וכאלה שהופיעו בוקר אחד וגרמו לה להתרסק מחדש. עיקולים על חשבונות הבנק שלה הביאו אותה לחוסר יכולת לרכישת תרופות, מזון, תוספים שהיא זקוקה להם כדי להתמודד עם המצב הבריאותי בו היא נתונה.

ואנחנו ממשיכים להיות איתה, להגיע להסדרים מול הנושים השונים, חלקם כלל לא יודע מיהי החייבת העומדת מולם. חלקם יודעים וטוענים שמבחינתם זה בכלל לא משנה. ופה הזמן והמהירות משחקים משחק. אתם חייבים להבין שהלנה כבר מזמן איבדה את הבושה. אבל היא מנסה לשמור, בכוחותיה הדלים על צלם האנוש ועל הכבוד שלה כבת אדם. כאישה.

אנחנו מדברים ומתכתבים כל יום. עורכת הדין הנהדרת שלנו מרינה פולינובסקי ממש לקחה את הטיפול בתיק של הלנה כפרוייקט אישי שלה וזה לא מספיק. כי אנחנו במירוץ נגד הזמן. פועלים להגיע להסדרים שיאפשרו להסיר במהירות הבזק את העיקולים ולשחרר את הכספים שמגיעים להלנה, כדי שתוכל לחיות. היא אמנם תקבל בעוד שבוע את קצבת הנכות שלה. אבל זה יקרה רק בעוד שבוע. ומה עד אז? אני חושש שכל יום שעובר גורם לה לשקוע ומחזיר אחורה את מאמצי ההחלמה שלה.

הבוקר, קיבלתי ממנה את המייל הבא: "ושוב אני מרוב מבוכה פונה אליך במייל  ולא בע"פ. אני חייבת מזומן, זהו נשארתי עם 10 שקלים ועם אפס חסרים לשונרר מהם. אני בלחץ שגורם שוב אפיסת כוחות וסטרס הרפסי בכל הגוף. אני לא יודעת מה לעשות. אני עובדת כמו מטורפת מבוקר עד ליל וכספים להחזיר יהיו לי-אבל רק בסביבות מרץ (כי זה שוטף פלוס אמו שיתורגם לכספים במרץ).

הבעיה היא שאין לי חשבון בנק (יש לה אבל הוא מעוקל ר.מ), כך שגם מה שמגיע לי, לא יכול להגיע כי מדובר בחברות מסודרות גדולות ונוקשות בחוקי התשלום. באמת גם גוש לא ממאיר בגרון. אני מתחננת, אחזיר כל הלוואה, אבל כרגע אני מתקמצנת אפילו על החלב בקפה. בקשה, בבקשה מזומן זה הכי קריטי. סלח לי, האשמה כולה על התנהלותי, אני יודעת…"

ואחרי הדברים האלה הדמעות החלו לזלוג לי על הלחיים. והחלטתי לפחות לכתוב כדי לשתף גם אתכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s