אם לא נזהר לא נהיה יותר

בסוף המסדרון שלנו בירושלים יושב ארגון אם תרצו. אין לנו שום קשר אליו. מעולם לא נפגשנו עם אנשיו אבל הם שם בצד השני מהחדר שלי. מסיתים כאילו אני יהודי פחות מהם בגלל שאני תומך בקרן החדשה לישראל. כאילו שאני פחות פטריוט מהם בגלל שאני לא מוכן לקרוא לאנשי הקרן בוגדים. כאילו שאני אזרח סוג ב' או ג' או אולי בכלל לא מגיע לי לחיות כאן בגלל שאני לא מוכן לדה לגיטימציה של ארגוני החברה האזרחית.

רק לפני כמה ימים כתבתי מאמר על מבקשי המקלט. המסתננים, הפליטים ומהגרי העבודה. די קלעתי לתוכנית שכמה ימים לאחר מכן הוצגה על ידי ראש הממשלה בגאווה גדולה ונדחתה על ידו כמה שעות לאחר מכן בספין מזהיר. כתבתי במאמר שצריך לפזר אותם ברחבי הארץ. להכשיר אותם לעבודה במקום העובדים הזרים שמגיעים לכאן בכמויות תוך שהם מכניסים מאות מליוני שקלים לבעלי אינטרסים כלכליים.

אני מודה. אני לא מסכים עם כל מה שהקרן החדשה עושה, עם כל מי שהיא תומכת בו באופן ישיר או עקיף, אבל זו בדיוק גם גדולתה. שהיא תומכת בכל מי שנשמת הדמוקרטיה באפו. זוהי גדולתה של החברה האזרחית שרבים ממנה חולקים, לצערי, את משנתה של אם תרצו, ואחרים, לא מעטים, חושבים שצריך אחרת. החברה האזרחית היא הריבון האמיתי. היא זו שבוחרת אחת לתקופה את נבחריה אבל היא גם זו שתפקידה לבחון, לבדוק, לבקר, ללחוץ ולשנות על אותם נבחרים כאשר הם חוצים את הגבולות. זה התפקיד שלנו כי בלעדינו לא תהייה לנו תקומה.

בלי ארגוני החברה האזרחית לא היה מתאפשר מאבק הנכים המוצלח, כן, גם הם חלק מהחברה האזרחית. בלי ארגוני החברה האזרחית לא היו עשרות חברי כנסת מתגאים בהיותם חברתיים, כי, תאמינו או לא, יש שם בחוץ מי שכותב להם את החוקים, מציע להם רעיונות ומסייע להם להפוך אותם לאות חקוקה לאחר שמייצרים עבורם תמיכה ציבורית ראוייה.

לפני קצת יותר מעשר שנים בערך כתב רינו צרור מסמך מרתק בשם "הריבונות השלישית איבדה שליטה". מה שהפך ממש לפני כמה חודשים לסרט מרתק על היהודים. עלינו. לפני שאנחנו ממאבדים שליטה כדאי שנעצור לרגע ונחשוב. שננסה להסתכל קדימה לעתיד, אפילו לא זה הרחוק. כי אם לא נעשה כן, הריבונות השלישית שלנו, זו שאנחנו חלק ממנה פשוט תתרסק.