בוקר. לא ברור עם חם או לא כי יש כאן רוח והרבה. זהו, מתחילים עוד שנה בחיים. מסכמים תקופה מורכבת, כואבת שעוד לא נגמרת. בשבועות האחרונים חשבתי הרבה על מה לכתוב ביום ההולדת השנה. איך לסכם אותה. זה מה שיצא לי. תהנו, או לא, תכעסו, או תקבלו באהבה. זה מה שיש לי להגיד. אשמח אם תקראו, מותר לכם גם לוותר.
אני רוצה להתחיל ולדבר על הגודל. הגודל של האדם. הגודל הפיזי שלו והקישור הבלתי נתפס שעושה החברה שלנו, בעזרתה של התקשורת, המקדשת דווקא את הקוטן. אבל בואו לא נלך סחור סחור, מדובר במאבק התדמיתי הבלתי נתפס בין השמנים "הרעים" לרזים "ההורסים והמופלאים". אז זהו שזה פשוט לא צריך להיות כך.
זה לא קשור לחוק הפוטושופ, ללחצים שמפעילים על דוגמניות כדי שיהיו רזות או אפילו לעובדה שיש רשתות אופנה שאצלם באופן טוטאלי מחקו אחוזים גדולים מהציבור בישראל פשוט כי הם מקדשים את הרזה. כי הרזה הוא יפה (לשיטתם). מודה, גם אני רוצה להיות רזה, אבל לא בגלל היופי, זה הרי ממילא לא יקרה, בגלל הנוחות, בגלל האפשרויות הפתוחות בפני אנשים רזים שפשוט אינן קיימות לאנשים גדולי מימדים. אבל יש כאלה שהם גדולים וטוב להם. אז למה לקלקל? להדיר?
חשבתי הרבה אם לציין שמות של מנחות תוכניות טלויזיה, שהן שמנות או שהיו שמנות בגלל הריון וברגע שרצו ועשו "מהפך", כמות הסופרלטיבים שנשפכה עליהן היתה כלכך גדולה שאם היינו מוכרים כל סופרלטיב שכזה בשקל היינו יכולים לייצר הון עצמי ללא מעט משפחות צעירות המשוועות לבית. אבל זהו בזה סיימנו את הנושא.
עכשיו ברשותכם נעבור לעוד משהו שמאד הטריד אותי לאחרונה, לחוסר ההתייחסות של החברה שלנו לאנשים, נשים וגברים הסובלים ממחלות שקופות. מחלות שלא תמיד רואים את הביטוי שלהם בשטח. הם לא מסתובבים עם קביים או בכסא גלגלים, אין להם טיקים והם לא מדברים מוזר, אין תחבושות ואין בליטות מוזרות על הגוף. מה שיש הוא כאב. כאב קשה, כאב חזק. כאב שאינו עובר שמתמשך ופוגע באיכות החיים. ביכולת לתפקד, לחשוב, לעשות, להתקדם, לצאת ולבלות, לטייל כמו ילדי המכינות הקדם צבאיות, בקיצור להיות ישראלי מאושר.
החברה שלנו, בעיקר אנשי המקצוע הרפואיים והאחרים, מזלזלים בנשים ובגברים הללו, חושבים שהן עושות הצגות, שהם בטלנים ובטלניות. אז זהו. שהם לא. הם סובלים, והם חולים וחלקם הם מה שנקראים "נכים", אבל המערכת עושה הכל כדי לא לסייע, לא להקשיב ולא להתחשב. אני מדבר בעיקר על חולות וחולי הפיברומילאגיה שמספרן בישראל הולך וגדל. חייבים פה שינוי בתפיסה, בהכרה. אבל עד זה נדבר שוב בעוד עשרה ימים ביום הבינלאומי לציון המחלאה הכלכך קשה ולא נעימה הזו.
נמשיך. אם יש משהו שמטריד אותי כבר זמן רב זו העובדה שהפסקנו להקשיב. הפסקנו לשמוע, אנחנו מראש מבטלים את כל מי שלא חושב או אומר כמונו. זה מתחיל במקומות בהם מתקבלות החלטות וממשיך למקומות שבהם כל אדם יכול להגיד ולכתוב כמעט כל מה שהוא רוצה, ברשתות החברתיות. אם בשנה שעברה הרגשתי שבתור איש שמאל אני חייב להזהר בדברי פן אותקף קשות על ידי מחנה הימין ההולך ומקצין הרי שבשנה האחרונה אני מרגיש שיש "איזון" שעכשיו גם אי אפשר להביע דעות המנוגדות למילייה השמאלני ההולך ונעלם ושהחברים בו הופכים לקיצוניים וגסי רוח בדיוק כמו המחנה השני.
זה לא המקום שבו אני רוצה לחיות את השנים שעוד נותרו. אי אפשר לדבר על דמוקרטיה, חופש הביטוי והזכות להגשמה עצמית כאשר אתה לא יכול להביע את דעתך ועמדתך בלי שתקבל, בתוך שניות, מטח של תגובות מתלהמות שבינן לבין המציאות ברוב המקרים אין דבר וחצי דבר מלבד העובדה שהעזת לומר את שעל ליבך ואלו לא תואמים באופן מלא את הקו המובל על ידי ההמון ודמויות איזוטריות המנסות לקדם את עצמן על חשבונו.
אין לי ארץ אחרת. אין לי דרכון זר, היכולת שלי להתחיל משהו במקום אחר שואפת לאפס. מה שנשאר זה כאן. לנסות ולקדם את מה שחשוב לי, שאולי יהיה חשוב גם לאחרים. שיביא לכך שנבין שצריך להפסיק עם היהירות, הפטרונות, השתלטנות. צריך לחפש את המחבר, המקשר המזין יחד את מה שהצליח להביא אותנו ל-70 שנות.
יש לנו אתגר גדול. לא לרסק את מה שהתחלנו. אני מודה, אני רוצה להיות חלק מזה. לא בטוח שיכול, לא בטוח שאתקבל, אבל לפחות אמשיך לנסות. לכתוב, להאבק, לעזור למי שיכול. אבל אני מבטיח שמעכשיו אני אשתדל להגיד באמת את מה שאני חושב בלי לפחד בלי לחשוש מההמון הזועם שמחכה שם בחוץ על מסכי המחשב ולפעמים גם קרוב קרוב לאיפה שאני נמצא.
57 שנות. זהו. מתחילים את ה-58.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 