ויתרה על החיים

"צר לי לבשר-אחותי הקטנה, שמה קץ לחייה הערב." ההודעה הקצרה הזו שהגיעה אליי אתמול בשעות הערב המאוחרות שברה אותי.

אף פעם לא פגשתי אותה אישית. למרות ששוחחנו בטלפון, החלפנו מסרונים. ידענו שצריך לעשות משהו כדי לשנות את היחס לסובלים ממחלות נפש וטראומה. רצינו להוביל מהלך אבל לא הספקנו. היא שקעה לתוך עצמה.

בשנה האחרונה ניסיתי פעמיים לסייע לה להגיע למקום שיוכל לשמור עליה, לעזור לה, לתמוך ולטפל, מקום שיוכל להחזיר לה את האמון בחיים. את היכולת להאבק בשדים שקראו לה לוותר על החיים.

הפעם האחרונה היתה לפני מספר שבועות. היא ידעה שהיא לא יכולה לבד. אחרי שבדקה שוב ושוב את האופציות השונות ביקשה להגיע למחלקה אחת. הכי מתאימה. ואז היא פגשה את הכיעור של המערכת הרפואית שלנו. את חוסר האכפתיות, את חוסר היכולת לקרוא את המצוקה לעומק, להבין ובעיקר, לייצר פתרונות.

בסוף אחרי לחצים גדולים היא הגיעה לשם. שלושה שבועות וזהו. כך אומר הנוהל, בלי קשר לצורך האישי, הנפשי, הרפואי. שלושה שבועות והחוצה. היא חזרה לבית ההורים. אתמול בלילה הגיעה ההודעה הבלתי נתפסת. הדמעות החלו לזלוג בלי הפסקה.

בבוקר כתבתי לחברה טובה, בכירה במשרד הבריאות את הדברים הבאים: זוכרת את האישה הצעירה עם האישפוז באיכילוב? שטיפלנו בה יחד? אז אחרי שלושה שבועות שם זרקו אותה. אתמול היא שמה קץ לחייה. לא ישנתי כל הלילה. מרגיש שהיינו כולנו יכולים לעשות יותר. המערכת כשלה, הרופאים איכזבו ואישה צעירה שכלכך רצתה לחיות ויתרה על החיים.

נזכרתי במה שעבר עליי ממש אתמול, שעות ארוכות ביליתי במאבק מול אחת מקופות החולים שסירבה לתת תרופה לחולה שלה וזאת למרות התוויה מתאימה והמלצות מהרופאים המומחים ביותר. בסוף הצלחנו. אבל זו רק אחת. ומה עם האחרות?

לאן ממשיכים מכאן. הראש והלב אומרים למאבק ללא פשרות במערכת רפואית מתחכמת אשר עושה הכל כדי להוזיל עלויות על חשבון החולים, מערכת בירוקרטית ששוחקת את המטופלים שלה עד עפר. מערכת שאנחנו משלמים הרבה מאד בשבילה אבל שכשצריכים אותה היא ממש לא שם בשבילנו.

אני מניח שאנסה להמשיך ולהאבק כדי לשנות, כי זה מה שאני יודע לעשות. עד שאני ארים ידיים ואוותר גם. או שננצח.