מה אני אגיד לכם. זה לא סביר כבר הכאבים האלה. דוקרים, חותכים, פוגעים ביכולת להתרכז. אמרתי לעצמי לפני 20 שנה שלא אתן לה, לפיברו, להפריע לי בחיים. לפגוע לי בדברים שאני אוהב לעשות, באנשים שאני אוהב לאהוב.
מסתבר שהיא משחקת איתי משחקים. יש ימים שהיא רק מזכירה שהיא קיימת ואחרים שהיא רוצה להיות במקום הראשון, לפני כולם. ואם לא היא מזכירה שהיא בעצם השולטת. היא זו שקובעת איזה יום זה יהיה. כזה שהשמיים הם הגבול או כזה שכל תנועה, כל מחשבה, כל מצמוץ והזזת גבה מביאים איתם כאב חד. מתפשט. כמעט משתק.
כל מי ששומע או קורא צועק לי "לך תיקח גראס רפואי, אפילו בטיפות, בשמן, זה לא ממכר", אחרים ממליצים על טיפולים אלטרנטיביים, תא לחץ, כדורים שונים.
הכל נפלא אבל אחרי 20 שנה אני באמת תוהה לאן זה מוביל. בינתיים סובל בשקט אבל לפחות מנסה לפעול שהמוסד לביטוח לאומי יכיר בפיברו כמו שצריך. הוא מתעקש להבטיח שהוא יעשה זאת אבל לא עושה, בדיוק כמו במאבק חדש שאליו אני נכנס בקרוב יחד עם קבוצת סטודנטיות נהדרת שגילתה שיש קבוצה לא קטנה של משרתות ציבור שנפגעות קשה מהעבודה שלהן אבל הפגיעה לא מוכרת כתאונת עבודה (ועל זה אספר בנפרד).
למה אני כותב הבוקר? כי כואב לי. כי אני יודע שיש שם עכשיו עשרות אלפי חולות, ומעט חולים, בפיברומילאגיה, שמרגישים בדיוק את אותו הדבר. את אותו חוסר האונים, את אותה הרגשה שלא מאפשרת להן לשבת במקום אחד יותר מכמה דקות, שהן בכלל לא מצליחות לקום מהמיטה וכל מיני שרלטנים חושבים שמדובר בסוג של פינוק או התחזות.
אז לא. זה אמיתי וזה כואב. זהו. כתבתי. שיתפתי. תעבירו הלאה (בלי בכל הכח כי זה סתם דבילי) פשוט תעבירו כדי שאנשים יקראו ויבינו ויפנימו שמאד יכול להיות שהחברה לעבודה זו שיושבת ממש לידכם, מאד יכול להיות שהיא סובלת מפיברו. או כמו שקוראים לה בעברית, דאבת השרירים או תסמונת הכאב הכרוני וזה ממש ממש לא נעים.
בתמונה: חלק, רק חלק, מנקודות הכאב המאפיינות את הפיברו
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 