אני רוצה לחשוב שאני סוג של אמן. בתחום שלי כמובן. הצילום (פעם גם המוסיקה). מעולם לא ביקשתי תמיכה ממשלתית בעשייה הצילומית שלי אבל לרגע לא חשבתי שמישהו יכול להגיד לי מה מותר ומה אסור לי לצלם בטענה שזה יפגע ולו בפסיק בעובדה שאני אזרח המדינה הזו ושאם אני רוצה מותר לי להעביר עליה ביקורת בלי שאחשב בוגד.
השאלה האם המדינה צריכה לתמוך במי שמעביר עליה ביקורת אינה שאלה לגיטימית לדעתי. איך כתב חבר טוב, חופש הביטוי הוא לא בעובדה שאני יכול לשיר במקלחת לעומת מישהו אחר שמקבל מקרופון וממלא אולמות.
חופש הביטוי שלי נובע מעצם הרצון שלי לצאת מהמגירה, מהנוף המוכר של קירות הבית ולשים את התמונות שלי כדי שמי שירצה יוכל, בצורה תרבותית כמובן, להביע עליהן ביקורת, חיובית או שלילית.
אין מי שיוכל למנוע ממני להציג את דיירי הדיור הציבורי בדירותיהם ההרוסות, או לחילופין את אלו שהפכו אותם למגורי חמד של ממש. אין מי שיוכל להגיד לי שצילום מזעזע של דרי רחוב פוגע במדינתי. מי שיורה לי שלא לפרסם תמונות המתארות מחדלים ממשלתיים הוא זה שפוגע בחופש הביטוי שלי.
הבעייה הגדולה היא לא המימון או אי המימון היא דווקא המדרון החלקלק אליו אנחנו מתדרדרים במהירות ואם לא נעצור, לא ירחק היום שבו יונח על שולחן הכנסת חוק האוסר להעביר ביקורת על נבחרי הציבור באשר הם מורמים מעם. דיקטטורה כבר אמרנו?
ויש גם גלריה http://socialtraveller.jalbum.net/The-Unseen/
http://socialtraveller.jalbum.net/The-Unseen/