רוב 57 שנותי עברו עליי בירושלים. ברבות מהן הרגשתי שמדובר סתם בעיר שינה. עבודה בעיר אחרת אבל את הלילות וסופי השבוע העברתי בעיר. גרתי בשכונות שונות בה, בקעה, גילה, קרית יובל, רמת דניה, המושבה הגרמנית. היו זמנים שממש רציתי לעזוב אותה. משהו תמיד משך אותי להשאר.
כיון שאני לא מהבליינים סוגיות הסטטוס קוו עניינו אותי פחות, ברמה הפרקטית לפחות. מקומות לאכול בשבת תמיד מצאתי, וזה שרחוב בר אילן סגור בשבת זה באמת לא הפריע לי, למרות שהייתי במרצ וכאלה.
ירושלים תמיד היתה עיר עם אויר טוב. בשנים האחרונות גם עם אוירה טובה. תרבות, עסקים קטנים ובינוניים מתחדשים, שוק מחנה יהודה התוסס, מתחם התחנה, אפילו המאבקים במגרש הביתי שלי על הרכבת הקלה הפכו את החיים כאן למעניינים משהו, שלא לדבר על הספר המיתולוגי צבי מיכאלי שלמרות שעבר לישון בתל אביב, את המספרה הוא עדיין מפעיל בירושלים.
פעם היו כאן ראשי עיר כמו לופוליאנסקי ואולמרט שנדמה היה שבאמת כל תושבי העיר חשובים להם. נכון, את קולק לא ממש הכרתי, למעט הפעם שהחטיף לי סטירה כי דיברתי אליו לא יפה במפגש עם הכיתה במתחם תחנת הרוח של מונטיפיורי.
השניים שהוזכרו בפסקה הקודמת היו צריכים לייצר סוג של חיים משותפים כאן. חלק הצליח חלק פחות. זה לא פתר את בעיית הלכלוך הוא העובדה שירושלים היא העיר הענייה בישראל ואפילו לא קידם את הקשרים עם תושבי מזרח ירושלים. ואז בא ברקת. בהתחלה זה היה נראה כאילו משהו טוב מתרחש כאן. אבל אז נכנסה הפוליטיקה. הרצון להוכיח שהוא לא ראש העירייה אלא ראש העיר. נו שוין. אם אפשר להביא כך כספים ומשאבים מה טוב. בקדנציה הראשונה זה עוד עבד. אפילו הייתי שותף למאבק שבסופו הוקם הסקייטפארק בגן הפעמון, הכל בגלל כמה נערים ונערות שזה היה הכי חשוב להם. הקדנציה השנייה כבר היתה הרבה הרבה פחות טובה.
עכשיו, השאלה שכל הירושלמים צריכים לשאול את עצמם ביום שלישי הקרוב זה מה צופן העתיד. מה יקרה עכשיו. והאמת? זה תלוי אך ורק בנו. אומרים על ליאון שהוא ניהל מערכות גדולות ועל ברקוביץ שאין לו נסיון ניהולי אבל הוא היה 10 שנים סגן ראש העיר ואחראי על תחומים מרכזיים בעיר, הוא והחברים שלו בהתעוררות.
הכרתי את תנועת התעוררות לפני מספר שנים. הלכתי לכמה מפגשים. מרתק. חבורה צעירה של תושבים ירושלמים, חלקם נולדו וגדלו כאן, שמבחינתם אין מלבדה. אין עליה. אי אפשר אחרת. ירושלים היא העיר. היחידה. זו שמשלבת ישן וחדש שמפתחת עסקים חדשים, שמביאה תיירים המכניסים לה כסף ובעיקר כזו שיש בה בתי קפה קטנים ושכונתיים כמו הקפה של איציק שהם פשוט חלק בלתי נפרד מהקהילה והתושבים.
הכרתי את התעוררות וראיתי כיצד התנועה הזו מחברת אנשים לפעולה, כיצד היא לא מפחדת להגיד שהעיר הזו חשובה לה.
ואני רוצה להגיד לכם למה רק ברקוביץ יכול להיות הבחירה שלכם. אם אתם רוצים להמשיך ולחיות בעיר שינה, תבחרו בליאון. אם אתם רוצים לחיות בעיר בלי חזון, בלי חוצפה ישראלית שמקדמת עשייה, תבחרו בליאון.
אם אתם רוצים לשכוח ממושגים כמו שיתוף ציבור, חיי לילה ותרבות, קידום עסקים קטנים ושמירה על צביונן החילוניות של שכונות כמו קרית יובל, תצביעו לליאון.
אבל אם אתם חושבים שהגיע הזמן שירושלים תתחדש, תצמח, תפרוץ קדימה, תחשוב מחוץ לקופסא ותהפוך לעיר ששער הגיא אינו המחסום לכל אלה שלא גרים בא אלא המקום שכולם רוצים להיות בו, אזי יש לכם רק משימה אחת.
להגיע ביום שלישי הקרוב לקלפי שלכם ולהצביע לעופר ברקוביץ לראשות העיר.
אתמול כתב לי מי שהוביל את המאבק להקמת הסקייטפארק בירושלים שההבדל בין ליאון לברקוביץ זה שליאון בתור רואה חשבון מבין במספרים ולא בערכים. עניתי לו שאני חושב שהבעייה הגדולה של ליאון היא שהוא לא מבין באנשים.
עופר ברקוביץ כן. אם אנחנו רוצים שרק יהיה יותר טוב לחיות בירושלים אנחנו חייבים לקחת אחריות, כולנו. לצאת ולהצביע עבור ברקוביץ ביום שלישי הקרוב.
זה מה שאני מתכוון לעשות.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 