(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

את הפוסט הזה כתבתי בשני חלקים. החלק הראשון נכתב בערך שבוע וחצי לאחר שנעצרתי. אחרי שהגעתי בפעם הראשונה לקנטינה ואחד מהדברים הראשונים שקניתי היו 3 מחברות ושני עטים אדומים. למה אדום? כי אני תמיד כותב באדום, מסתבר אגב, שזה צבע לא טוב בבית סוהר, להגשת בקשות אסיר, לחתום על תרופות, כל דבר אחר מותר רק בכחול או שחור. אדום זה לסמן מוות של אסיר, אמר לי אחד החובשים.

בקיצור, החלק הראשון הוא הפרולוג. דברים מהלב שנכתבו בזמן אמיתי ברגעים האולי הכי קשים בחיים שלי, כך לפחות חשבתי עד שגיליתי שיש עוד הרבה יותר קשים כפי שיכולתם לקרוא בפרקים שכבר שלחתי לכם. החלק השני נכתב לאחר ששוחררתי מהכלא. לפני שבועיים וחצי. הוא סוג של אפילוג למה שהיה שם אבל הרבה יותר מכך הוא מדבר על הטראומה שאני עובר מאז, טראומה גופנית, רגשית, נפשית, מה שלא תרצו. והיא לא פחות קשה. אולי אפילו יותר. אני מודה שבימים האחרונים חשבתי לוותר על הכל. לחזור לעוד חמישה חודשים לבית הסוהר. לפחות שם מובטחים לי מיטה ואוכל וכמובן כדורים נגד כאבים. אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

פרולוג

כן. זהו הסיפור שלי, סיפור של הסתבכות מיותרת שהביאה אותי לאובן מלא של כל מה שהיה לי בחיים. כל ההצלחות, ההישגים, הדברים הטובים שעשיתי, כל אלה ירדו להם לאבדון. חלומות וחזון לחיים טובים ומאושרים נעלמו ברגע אחד. אחרי שנים שבהם לא חייכתי באמת ודווקא ברגע שבו חשבתי שיש אולי סיבה טובה לחזור ולחייך שוב, הרסתי לעצמי את הכל ובמו ידי. כל מחשבה למשפחה חדשה לחידוש הקשר עם ביתי האהובה והנכד שלי נגוזו בשנייה.

אני יושב בתא לא גדול בבית המעצר ניצן וכותב את שעבר עליי בימים האחרונים. מנסה אולי להאמין, לקוות שהמילים הללו, אם יקראו עד הסוף יעזרו לאחרים לא להרוס לעצמם את החיים כפי שאני עשיתי.

הימים האחרונים היו גיהנום עלי אדמות. אומרים שאנשים מוצאים כוחות שהיו מוסתרים בהם. אני ככל הנראה לא אחד מאלו. את הימים האחרונים אני לא מאחל לאף אחד, גם לא לשונאים הכי גדולים שלי. חשוב להגיד כבר בהתחלה. אני עבריין תנועה. אפילו סדרתי. אמנם לא נעצרתי על תאונות ופגיעה באנשים אבל זה ממש לא רלוונטי. נעצרתי כי עברתי על החוק שקובע שאסור לנסוע בלי רשיון נהיגה, בטח לא אחרי שכבר עצרו אותך על זה ואמרו לך שזה לא בסדר.

אני עבריין תנועה מורשה שמתוך שטות, חוסר אחריות ובעיקר טיפשות, הביא את עצמו למצב שבמשך שנים ארוכות לא עשיתי מה שאני עושה כל הזמן עבור אחרים. לא טיפלתי בעצמי ובבירוקרטיה שהיתה יכולה להסדיר, די בקלות, מחדש את רשיון הנהיגה שלי. כרגע זה מאוחר מידי. המחיר שאני עומד לשלם הוא פשוט עצום וההרס שלי טוטאלי.

אין מספיק מילים שיכולות לתאר עד כמה אני מתנצל ומצטער על מה שעשיתי בפני העולם כולו. בעיקר לאלו שעכשיו, ממש עכשיו, מתברר לי כמה אני חשוב להם. עד כמה אני שימשתי דמות חיובית בחייהם ועכשיו כל זה התפורר לרסיסים.  אין לי הרבה חברים (וזה ממש אנדרסטייטמנט), אני לא מבלה, לא יוצא לחופשות ולא מקדיש זמן למה שהמנטורית שלי, שולמית אלוני ז"ל הגדירה כטעם החיים.

אני חי את החיים כפי שהם, מקדיש את עצמי בעשרות השנים האחרונות כדי לעזור לאלו הזקוקים לסיוע כדי לשרוד ולממש את הפוטנציאל שלהם ובמקביל מנסה גם לשנות את פני החברה שלנו כדי שכל הישראלים מעוטי ההכנסה וההזדמנויות, יוכלו לחייך בלי פחד, יוכלו לקום בבוקר בידיעה שיש מי ששומר עליהם ושהם, כאזרחים ישראלים וכבני אדם מקבלים את כל מה שמגיע להם כדי לחיות ולהתקיים בכבוד. כדי שיוכלו להבטיח עתיד טוב לילדים שלהם והווה מאושר לעצמם.

את כל זה הרסתי במו ידי. אני לא יכול אפילו להתחיל ולהגיד כמה אני מצטער לאלו שנתנו בי אמון ומרגישים שהפרתי אותו, כאלה שמרגישים שאכזבתי אותם. אם יכולתי לתקן את המצב הייתי עושה זאת ברגע. באחד הלילות כאן חלמתי על מה יכולתי לעשות עכשיו אם היו נותנים לי לנצל את העובדה שאני מרצה ומלמד לא רע כלכך, ומבקשים ממני, כחלק מהעונש שלי אבל גם כחלק מהחיים החדשים שלי, להסתובב ברחבי הארץ, בבתי ספר, במרכזים קהילתיים, בחברות וגופים שונים ופשוט לספר את הסיפור שלי כדי שאנשים יבינו שחוק הוא חוק. שמה שעשיתי הוא אסור והם צריכים לעשות הכל לא להגיע למקום שלי.

בימים האחרונים חשבתי רבות על איך אפשר לייצר לעצמי סיכוי לשארית החיים. לשים את כף הזכות מול כף החובה ובכל זאת לייצר הזדמנות חדשה, הזדמנות שנייה. מתוך הגיהנום שבו אני נמצא אני מודה שאחרי עשרה ימים בערך אני לא ממש בטוח שזה אפשרי יותר. אני מרגיש שאני מתפוצץ מבפנים, שאין סיכוי יותר לכלום. אני מבקש את סליחתכם. אוהב אתכם.

אפילוג

26 באוגוסט. מחר אני אמור להשתחרר ולחזור הביתה. משפט קצר שמקפל בתוכו כלכך הרבה פחד מפני הלא נודע. מפני הבטחות שלא ברור אם יקוימו או לא. מהעמידה מול האנשים בחוץ. השפיטה, השמחה לאיד, חוסר האמון, האכזבה. באגף 4 שאלו אותי למה אני לא שמח. למה אני לא מחייך, הרי אני הולך הביתה. ואני, לא היה לי בשביל מה לחייך. האמת? הייתי בטוח שמשהו יקרה ולא אשתחרר. בבוקר, אמרו לי להתארגן. בין תשע לעשר אתה בחוץ הם אמרו. ואז, קראו לי לחדר הסוהרים. תשמע. יש בעייה, אין מי שיחתום על השחרור שלך. זה יכול לקחת עוד כמה שעות. אולי עד הלילה. ואני שכבר הזמנתי מישהו שיבוא לקחת אותי ושידעתי שהוא כבר מחכה בחוץ, נשברתי. מה עכשיו. במידה מסויימת אחרי חמישה חודשים באגף 4 הרגשתי מידה מסויימת של ביטחון.

יש לי מקום לשים את הראש בלילה, להתקלח, לאכול ולקבל סוג של טיפול רפואי. נכון, הבטן מתכווצת בכל רגע שאני מנסה לחשוב על מה קורה בחוץ. רגשות האשמה על "ידיד" שורפות אותי בפנים, למרות שאחרי שיחות לא מעטות עם המטפלת שלי אני יודע שאני לוקח על עצמי אחריות רבה הרבה יותר ממה שאני צריך. אבל היי. זה הרי אני, זה לא חדש לאף אחד.

מצד אחד הגוף מלא באדרנלין שרוצה להתפרץ ברגע שאצא החוצה. החל מהמחשבה לאן לנסוע. מה לעשות קודם, מה לאכול, איך לחבק את החופש ולנשום אותו עמוק. מצד שני, אני הרי די יודע מה מחכה לי בחוץ וזה ממש לא משהו סימפטי. איך לעזאזל מתחילים מחדש את החיים בגיל 58. האם זה בכלל אפשרי.

טראומה

עברו שבועיים וחצי מאז שנסגרו מאחורי הדלתות של כלא ניצן. שבועיים וחצי של קושי בלתי ניתן לתיאור. של מחשבות קשות על העתיד האפשרי, על הדרך להתמודד. שעות שנעות בין כתיבה בלתי פוסקת של רעיונות שעולים במוחי על דברים שצריך לעשות ואפשר לשנות ושאני הוא זה שצריך לעשות אותם לבין יאוש עמוק והרגשה של חדלות. כן. גם חדלות פרעון כלכלית, גם נפשית ואישית וגם גופנית.

הרופא שלח אותי לבדיקות דחופות, CT, ULTRASOUND, MRI, משהו לא בסדר. נו מה חדש בזה. הבריאות שלי הרי לא נהייתה יותר טובה בכלא. אבל עכשיו אין לי את העבודה שהחזיקה אותי בחיים וכרגע אני פשוט מרגיש שאני הולך ונגמר.

אני מפחד לצאת מהבית. בחמש בבוקר אני קופץ מהמיטה, או הספה, כאילו מחכה לספירת הבוקר. במקום לקחת בגדים למכבסה עמדתי וכיבסתי ביד במקלחת כי זה מה שהייתי עושה בכלא. ממשיך לקנות את הממתקים שהייתי קונה בקנטינה במקום אוכל בריא וטוב כמו שאני צריך.

כמעט ולא מתקשר לאנשים. הם כמעט ולא מתקשרים אליי, הרבה מאלה שאמרו שיעזרו די נעלמו. אולי הם לא יודעים שאני בחוץ, אולי הם מרגישים שהתפקיד שלהם נגמר. זה בסדר. אני מבין לגמרי. אני פגום. יותר ממה שהייתי קודם אני עכשיו מסומן.

אין לי כסף, אין הכנסה, הפיצויים טרם הגיעו, אין כסף לאוכל, לא לנסיעות. גם לא יוצא לשאוף אויר, לשתות קפה או שום דבר שיכול לעזור לחזור לחיים. לא מצליח להחזיק את המצלמה האהובה שלי ביד. אתמול לקחתי אותה פעם ראשונה לאיזשהו מקום אבל לא הצלחתי כמעט לצלם. בטח שלא להעלות לחשבונות שלי ברשתות החברתיות. לשם בכלל אני לא מעלה שום דבר. מפחד מהנשמות הטובות שיהיו להם דברים רעים להגיד. משתדל לא לקרוא. גיליתי פוסט של "פעיל חברתי", אחד, שהיה חשוב לו לכתוב כשפרסמו שידיד הולכת להסגר ושאני בכלא, שזה בסדר שאני שם ושממילא ידיד זה לא אני כי אני לא עזרתי לאף אחד אף פעם. כמו סכינים שהטקסט הזה נתקע בי.

היתה לי פגישה ברשות לשיקום האסיר. קבוצת טיפול, שם כולם ידעו מי אני, אמרו דברים טובים דווקא. אבל כששוחחתי עם האחראית היא הזכירה לי שעל פי תנאי השחרור המוקדם שלי יש לי שלושה שבועות מאז השחרור למצוא עבודה. 3 שבועות זה בדיוק יום הבחירות. עוד ארבעה ימים מהיום. אין סיכוי שזה יקרה. אז אם  עד עכשיו בשבועיים האחרונים לא ישנתי מהטראומה של השחרור, עכשיו אני לא מתפקד מהטראומה והפחד לחזור לעוד חמישה חודשים.

ואולי זה מה שצריך. אולי צריך למחוק את מי שהייתי. את מה שהייתי. אולי אין כזה דבר הזדמנות שנייה. אין באמת שיקום. אין יכולת להתרומם ולחייך. כשבעל הבית שלי, שהיה ממש בסדר איתי בכל החודשים שלא הייתי בבית ולא שילמתי שכר דירה, צלצל אתמול ואמר לי שדי, נגמר הזמן מבחינתו, גם הוא צריך להתפרנס, הבנתי שכל החלומות שהיו לי כשנעצרתי, כשעוד חשבתי שאוכל לחזור לחיים, כל אלה נמוגו באחת.

כשהייתי בכלא כתבתי לעצמי רשימות ארוכות של נושאים לשינוי מדיניות. מעבר לכל אלה שעסקתי בהם קודם. הרבה מהם עוסקים בשיקום אסירים. בחובה שלנו כחברה לתת לפחות לחלק מהאנשים והנשים הללו הזדמנות שנייה, לפעמים שלישית. לחלקם בטח שמגיע. חשבתי שגם לי. אולי טעיתי.

כל מה שכתבתי בתחילת הפוסט, באפילוג, דברים שנכתבו ממש בתחילת הסיוט שעבר עליי בחמשת החודשים האחרונים מקבל היום משנה של תוקף. אבל אם חשבתי אז שאוכל להסיט   מעט לטובתי את כף הזכות ואיתה להמשיך לעשות טוב והפעם לא רק לאחרים אלא גם לעצמי. אני לא בטוח שזה אפשרי. אוהב אתכם.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s