שוב, בסוג של מחזוריות מעצבנת קם לו חבר כנסת ומחליט שהוא רוצה לעשות קופה על חשבון השידור הציבורי. זה בכלל לא חשוב אם המנהיג ביקש או שהרעיון הגיע ממישהו אחר אבל המשפט האלמותי של שרת הבריאות "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" מסתבר הפך להיות האור המוביל, הלפיד לפני המחנה של אלו החושבים שעצם הבחרותם לבית המחוקקים, במקרים רבים בקולות של מאות בודדות של חברי המפלגה, נותנת להם את היכולת להשתמש בכח הגדול שיש להם כדי לקלקל ולחסל את מה שלא נראה להם כחשוב, הכרחי ובעיקר דמוקרטי.

IMG_1064

הייתי נוכח ברוב הדיונים על חוק השידור הציבורי, הצגתי הערות והשגות לסעיפים השונים, חלקן התקבלו. ראיתי את השינאה הגדולה למה שחשבו שהוא שידור ציבורי שמאלני ואיך ניסו לעשות הכל כדי שלא יקום.

אני מודה שאני צופה קבוע של שידורי התאגיד, מאזין קבוע לשידורי הרדיו באפיקים השונים ונהנה. יש לי אמנם לא מעט ביקורת על אג'נדות אישיות של עיתונאי זה או אחר, שמנצלים את הבמה שניתנת להם לצורך קידומן ולעיתים תוך התעלמות מכללים עיתונאיים בסיסיים כמו קבלת תגובה, או אי שידור ידיעה אם אין לה התייחסות מפורשת של הגורם המדווח, פרקטיקה ידועה בכלל ערוצי החדשות והעיתונות הכתובה המשתמשים בה כדי למנוע לחצים למניעת פרסום.

אבל חייבים לזכור, תאגיד השידור הציבורי אינו רק רשת בית או מהדורת החדשות שמגישה במקצועיות נפלאה, דוריה למפל. תאגיד השידור הציבורי הוא בית של סרטים דוקומנטריים נהדרים, של מיזמים כמו 80 וארבע שגורמים להתרגשות ענקית בקרב הצופים, של תחנות מוסיקה שלא משודרת במקומות אחרים וכן, תאגיד שפונה לקהלים הרבה יותר רחבים מאלו אליהם פונים ערוצי הטלויזיה המסחרית.

האם צודקים המקטרגים באומרם שלתאגיד אין מספיק רייטינג? איך בכלל צריך למדוד היום רייטינג. האם צודקים אנשי התאגיד שאומרים שהרייטינג צריך לכלול גם את נתוני הצפייה והאזנה בדיגיטל למשל? עובדה. ממש היום, התפרסמה ידיעה ולפיה הולך ועדת המידרוג לשנות את שיטת המדידה שלה ולהתחיל לכלול גם נתוני צפייה והאזנה באמצעות מכשירים סלולריים, טבלטים ומחשבים ניידים. לראשונה יתחילו למדוד באמת את אחוזי הצפייה. אני משוכנע שדי מהר יגלו שלתאגיד השידור יש הרבה יותר צופות וצופים, מאזינות ומאזינים.

האם התאגיד מוכוון אג'נדה פוליטית. זו בעצם השאלה הגדולה. העיתונאים בו, חלקם הגיעו מרשות השידור ז"ל. האחרים מגלי צה"ל, מכלכליסט, מידיעות אחרונות מכל שדרות העיתונות המסורתית. לראות את שאול אמסטרדמסקי ועמית תומר מדברים על שכר חברי הכנסת זה מרענן לגמרי קודם כל כי זה לא מוגש בצורה צהובה. תוכניות התחקירים, התרבות, הפינות הדיגיטליות על נושאים יומיומיים הן פשוט טובות. וכן, יש גם זכייה בפרסים.

כל אלה אמנם לא מביאים צופים שכבר שנים כבולים לערוצים המסחריים אבל זה בדיוק העניין. אם במקום לנסות ולפרק את התאגיד היו חברי הכנסת מנסים לחשוב איך אפשר, אם בכלל צריך דרך חקיקה, להעלות את החשיפה של ערוץ 11 לצופים. להביא לידיעתם שלא מדובר יותר ברשות השידור הארכאית אלא במשהו חדש, רענן, במידה רבה צעיר. לגרום לצופים לנסות וללחוץ 11 בשלט, להוריד את האפליקציה לסלולרי או לצפות ולהאזין לתכנים דרך האתר במחשב הנייד או הנייח.

התאגיד סובל עדיין מתסמונת השינאה של הישראלים לרשות השידור. זו המשימה העליונה שחייבים להתגבר עליה. לשנות את התדמית. לגרום לציבור הישראלי להבין ששם ב-11 קורים דברים טובים.

אם חברי הכנסת הפופוליסטים יאמצו את הכיוון הזה, אני בטוח שהצעות החוק שיגישו בנושא יהיו שונות בתכלית. אגב, זה לא שאין לי ביקורת על חלק מהשידורים. יש לי והרבה. כאמור על עיתונאים עם אג'נדה שמבחינתם העובדות זה רק המלצה שלא חייבים להשתמש בה, דבר שכלל אינו שונה מכל ערוץ חדשות טלויזיה מסחרי תחנת רדיו פרטית או אפילו תחנה צבאית.

ומול הביקורת, לשמוע את קלמן וליברמן בבוקר זה נהדר, את חדשות הלילה עם רומי נוימרק, שלא לדבר על סרטי הטבע המעולים, על תוכניות אוכל שאין מבוססות על תחרות וגם, אסור לשכוח את תוכנית המרדף, כל אלה עושים רק טוב ואסור בשום פנים ואופן לעשות משהו שיפגע בהם.

השידור הציבורי קיים. הוא חי ונושם ומכניס צבע נהדר לעולם של דיסאינפורמציה ופייק ניוז. יש בו תקלות. יש לו חוליים והוא בוודאי חייב לתקן ולהשתפר. אבל מבחינתי הוא אלטרנטיבה הרבה יותר מראוייה לכל אמצעי תקשורת אחר הפועל כאן. אסור לגעת בו. אסור להרוס אותו.

ואנקדוטה קטנה. בשל מעשה חמור שעשיתי, נהיגה ללא רשיון תקף, ביליתי 5 חודשים בבית הסוהר. חאד מהערוצים המרכזיים שהאסירים ואני בתוכם צפינו בהם היה ערוץ 11. יום אחד הוחשך המסך. שבוע שלם שבו לא יכולנו לצפות ולשמוע את יומן הצהריים, לראות את נבחרת ישראל בכדורסל או כדורגל, להמשיך ולהתמכר לסרטי הטבע הנהדרים ואפילו להסתכל בסדרה הכאילו דוקמנטרית על משטרת ירושלים ולהתרגז מחוסר האמינות שבה.  הרמנו קול צעקה. כתבנו וביקשנו להחזיר את הערוץ. הצלחנו.

—————–

רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד" , כיום מנכ"ל "נקודת מפנה" המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית.

המאמר פורסם באתר העין השביעית רצ"ב הקישור https://www.the7eye.org.il/352134

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s