ארבע על ארבע – לישון עם רוצחי נשים

(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

כשכתבתי את הפרק הזה במקור, על מיטת הברזל או ליד שולחן הפלסטיק בתא מספר 4 באגף 4 בבית המעצר ניצן לא כללתי בו כלל את דברי האסירים החשודים ברצח שאיתם העברתי חמישה חודשים נוראיים. למה חשודים ברצח? פשוט כי מדובר בבית מעצר בו רוב כמעט מוחלט של השוהים נמצאים בהליכים שונים של משפטם ודינם טרם נגזר.

לפני עשרה ימים לערך משהו בי התערער. הרצח המזויע והבלתי נתפס של מיכל סלה החזיר אותי באחת לחודשי הסיוט בבית המעצר. הלילות שבהם ממילא אני איני מצליח להירדם התמלאו מחדש בזכרונות על השיחות שקיימתי עם האסירים. שיחות שנחרטו עמוק במוחי ושאני מודה, לא חשבתי שאעלה אותם על הכתב. הרצח הנוראי והמיותר של מיכל הביא אותי אחרי כמה ימים של חוסר שינה וסיוטים של ממש החלטתי לערוך מחדש את הפרק שנקרא במקור "לישון עם רוצחים" ולהוסיף לו חלק מהדברים שסיפרו לי "שותפי" לאגף ולתא, דברים שנדמה לי שהיום חשוב ביותר לספרם כדי לנסות ולהציג עוד זוית מנקודת מבטם של מי שנחשדים ברצח בנות זוגם ואשר מבקשים לעצמם הקלה בעונש או אולי השלמה עם המעשה ועם העונש הצפוי להם.

חשוב להגיד כבר בהתחלה, כיון שמדובר בעצירים שמשפטם עדיין מתנהל הם בחרו, ככל הנראה בעצת עורכי דינם, לא להביע חרטה או צער על המעשה שבו הם מואשמים. חלקם אף סבר כי בסוף המשפט יצאו זכאים או יוטל עליהם עונש קל. חלקם ניסו לתרץ את הפגיעה שפגעו בכך שלא מדובר היה ב"טלית שכולה תכלת" וכי במידה רבה אפשר לראות בהם קורבן של נסיבות שהביאו אותם לעשות את המעשה  הנורא שעשו.

אחת מזכויות האסירים והעצירים היא הזכות לצפות בטלויזיה. באגף בו שהייתי היה מכשיר טלויזיה בכל חדר. רוב הצפייה היתה בערוצים המסחריים 12 ו-13, בתוכניות הריאליטי למיניהן. באחד הערבים שודרה תוכניתו של אברי גלעד "מה היית אתה עושה", תוכנית המנסה להציג סיטואציות מורכבות הנוגעות לכל אחד מאיתנו ולראות איך הציבור הישראלי, זה שבדרך כלל אלוף במשחקי מקלדת ורשתות חברתיות מגיב כאשר האמת מכה בו ישר בפנים.

המקרה שהוצג בתוכנית האחרונה עסק בסוג של שחזור של מעשה נורא ואיום. יצחק שפק, רצח את אישתו בדקירות סכין וזאת, כך סיפרה ביתו, אברי גלעד וצוותו החליטו לערוך מעין שחזור של אחת מההתקפות, לכאורה של שפק על אישתו כשניסה להכנס בכח לביתה ואף אמר שהוא בא בלי סכין.

באותו לילה, כשהתחילה התוכנית החלו צעקות במסדרון. "איציק איציק, תפתח מהר את הטלויזיה, אתה מופיע שם". כן, אתם כבר בטח מבינים שאחד השכנים שלי בתא הסמוך הוא אותו איציק שעל המעשה המזויע שעשה הוא יושב בתא המעצר כבר שנה וממתין לגזר הדין שיקבע לו בית המשפט.

זה מוזר לראות בטלויזיה את סיפורו של אדם אשר במשך מספר חודשים אתה יושב איתו לשחק שש בש, יורד איתו לקנטינה, עוזר לו לקבל טיפול רפואי שנמנע ממנו ואפילו מנסה לנהל איתו שיחות חולין וזאת מבלי לגעת כמעט בכלל בסיבה שגינה הוא נמצא שם.

איציק, אדם גדל מימדים, בערך פעמיים רן, נראה כמו D9 הגורם לכל אחד המנסה להסתבך איתו לחשוב פעמיים, אבל בכלא הוא אדם אחר לגמרי,כזה שמבשל ארוחות צהריים וערב לחבריו לתא, כשחסרים מצרכים לאחד האסירים הוא משלים מהמחסן הפרטי שלו. מין ניגוד משווע לדמות שאתה יודע שהיא היא הדמות האמיתית שלו. אדם שרצח אדם אחר בצורה לא אנושית ממש.

התוכנית הסתיימה. שקט שרר בתאים. למחרת בבוקר אף אחד לא ניגש לאיציק להתעניין איך זה עבר מבחינתו. אחרי כמה שעות החלטתי לנסות. "זה בסדר", הוא אמר "לא חשבתי שיעשו משהו אחר, שיהיה להם לבריאות", והמשך לקחת שאיפות עמוקות מאחת הסיגריות הבלתי נגמרות שלו.

יום או יומיים לאחר מכן באחד מהרגעים בהם נוצרת שיחה בין אסיר אחד לרעהו סיפר לי איציק את גרסתו למה שהביא אותו בסופו של דבר לשבת בתא מעצר ולהמתין לגזר דין אשר צופה לו שנים רבות בכלא. די נדהמתי לשמוע כי המושג "האשמת הקורבן", היה מוטיב מרכזי בסיפורו. במשך שעה ארוכה סיפר לי איציק את קורות חייו, את הקשר עם בנותיו ואישתו ואת הסיבה שהביאה אותו לדקור את אישתו בעשרות דקירות סכין. חרטה לא היתה שם, אפילו לא לרגע אחד. ניסיון להסביר שלא היתה ברירה, שלא היתה כוונה, שהוא לא ידע מה הוא עושה בהחלט כן. לכל אורך השיחה נדמה היה כי הוא מנסה להסביר את גרסתו בדרך שתאפשר לו לבקש עונש מופחת על המעשה שעשה ויתכן שאף יצליח בכך.

במהלך החודשים שחיינו אחד ליד השני סיפר לי איציק בלא מעט פעמים על היחס של משפחתו עליו. אמר שהבנות מסיתות את אחיו נגדו, רק בשביל שיקבלו בירושה את הבתים והרכוש שהשאיר. סיפר לי על שיחות טלפון שקיים עם חברים שסיפרו לו כיצד הבנות מנסות להרעיל את כל מי שהכיר אותו וזאת כחלק מהמאבק המשפטי והתביעה האזרחית שהן מתכננות נגדו. כאמור מילה אחת של חרטה לא נשמעה ממנו. אף מילה ממנה ניתן אולי להבין כי המעשה שעשה היה טעות וכי הוא מצטער עליה.

אחד המקרים הקשים לי במיוחד היה של דורון (שם בדוי) שהתגורר יחד איתי בחדר. חדר 4, במיטה שמעליי. כל לילה הוא היה מניח את סידור התפילה לאחר ששהה כ- 14 שעות בבית הכנסת באגף ומטפס למיטה, לעיתים צופה בטלויזיה ולעיתים פשוט נרדם.  הוא סוגר כאן עוד מעט 10 חודשים ומנהל דיונים משפטיים בתיק שבו הוא נאשם ברצח אישתו הצעירה ביריית כדור לראשה. היתה לו תינוקת בת מספר חודשים בעת שרצח את אמה.

דורון שעלה מאתיופיה בגיל 7, התגורר בנתניה עם משפחתו, עשה בגרות ושירת בחיל קרבי ולאחר מכן התגייס למשטרה שם גם קיבל את האקדח ששימש אותו אחרי מספר שנים לביצוע המעשה הנורא שעשה. גם הוא כמו איציק, אינו מכחיש את עצם המעשה אבל גם הוא לא מביע חרטה, לא געגוע ולא נסיון להודות בצורה כל שהיא, סביר להניח שבשל העובדה כי הוא עדיין עציר שמשפטו מתנהל והוא חושש כי דברים שיאמר יגיעו לגורמי התביעה שישתמשו בהם נגדו.

במהלך רוב החודשים נדמה היה כי דורון כלל לא מכיר בחומרת הרצח. הוא חזר ודיבר על כך כי בסוף המשפט יצא זכאי. בשלב מסויים בהתקדמות הדיונים הוא הודה כי הוצעה לו עסקת טעון ולפיה יודה ברצח ועונשו יגזר לעשרים שנה, אך הוא סירב לקבל את העסקה בטענה כי אינו אשם וכי אינו רצח את אישתו. הדיבורים בינו ובין האסירים בחדר נסובו על השאלה כיצד יכול חייל קרבי לשעבר, שוטר מנוסה, לפלוט בטעות כדור שפוגע בדיוק כה רב בראשה של אשתו.

דורון לא רצה להרחיב את הנושא אך בכל תקופת השהייה המשותפת שלנו לא שמעתי ממנו ולו מילה אחת של צער על המקרה, על אובדן חיי אישה צעירה, על הסבל הבלתי נתפס שנגרם למשפחתה. יתכן, כאמור, כי מדובר בטקטיקה של שתיקה בשל העובדה כי משפטו היה בשלבים מתקדמים.

בתא מספר 8, חי כבר שנה בדיוק דוד (גם במקרה שלו בין הבודדים שלא מדובר בשם בדוי). הסיפור שלי איתו מורכב והזוי במידה רבה. כשהגעתי לאגף הכירו בינינו, הוא אמר לי שמכנים אותו "דוד אין לי מה להפסיד", פשוט כי בגלל גילו המבוגר ומצבו הבריאותי הוא צפוי לסיים את חייו בכלא. התחלנו לרדת יחד לפחות פעמיים ביום למרפאה לקבל טיפול, שיחקנו שש בש והכנו יחד אורז ושאר בישולים (על המתכונים והאוכל בהרחבה בהמשך).

באחד הערבים כשישבנו ודיברנו הוא שאל אותי איפה אני מתגורר ולאחר שעניתי החזרתי בשאלה. "בתל מונד", הוא ענה. די בגילוי לב סיפרתי לו על קבוצת האמהות החד הוריות שבמשך תקופה ארוכה עבדתי איתן יחד בתל מונד ושנוצרו בינינו קשרים חזקים ושלפני כמה חודשים אף נסעתי להביע תנחומים בשבעה של אחת מחברות הקבוצה שאחותה נרצחה על ידי בן זוגה לשעבר שקבר את גופתה בחצר ביתם. "אני הולך לספר לך משהו ואני מקווה שלא תהייה בהלם", הוא אמר. "אני האיש שרצח אותה". לא להיות בהלם? הייתי בשוק טוטאלי. שוב ראיתי את הדיסוננס הבלתי נתפס בין הסיפורים בתקשורת ומבני המשפחה, שחלקם הגדול אני בטוח שנכונים, לבין האדם שאתה פוגש בבית הסוהר. ובכל זאת, הייתי בשבעה של המשפחה.

גם עם דוד היו לי מספר שיחות על הסיבה שבגללה, בגיל 62, עם מצב בריאותי לא פשוט, הוא נמצא בבית המעצר כשהוא יודע שצפויות לו שנים רבות בכלא. דוד לא הסתיר את המעשה שעשה. לדבריו לא היתה לו ברירה, לטענתו, כפי שאח"כ התברר לי הציג את הדברים גם במשטרה, הוא החליט להפסיק את ההתעללות השיטתית, לדבריו של גרושתו בבנותיו ובו.

באחד הימים סיפר לי כי חלק מהדברים שמוצגים בתקשורת לגבי היחס הקשה שבין בנותיו אליו הוא רק חלק מתוכנן מהליך שמטרתו לאפשר, בסופו של דבר, להעביר לבנות את הרכוש שלו במסגרת תביעה אזרחית שיגישו נגדו. לראייה כי הדבר נכון הוא סיפר כי בכל שבוע מגיעים לבקרו בני משפחתו ואף אחת או שתיים מבנותיו.

האחרון בפרק שלנו הוא טספה. צעיר אריתראי כבן 25 שהגיע לכאן כמסתנן לפני מספר שנים. הוא נדד ברחבי הארץ בחיפושיו אחרי עבודה ובסופו של דבר התמקם באיזור מדינת תל אביב. טספה חשוד בכך שבאחד הערבים הוא שילם כסף עבור מין ולאחר שהמעשה לא צלח הוא אנס את האישה, שדד אותה ולאחר מכן היכה בראש בלבנה גדולה עד שאיבדה את הכרתה והפכה לצמח.

הבחור הצעיר שכמעט ולא דיבר, בין השאר עקב קשיי השפה, היה מתפרץ אחת למספר ימים ומנסה להסביר שזה לא הוא למרות שכל האסירים באגף הזכירו לו שיש צילומים של מצלמות אבטחה ועוד עדויות. הוא בשלו. יכולתי להבין מיהו קצת יותר טוב כאשר בטלויזיה היו מוקרנים סרטי אקשן ואלימות או פשוט כשצפינו במהדורות החדשות שהראו, כמעט מידי יום, מעשי אלימות שונים. או אז הוא היה מתעורר ומספר על הריבים, המכות והאלימות שהיו הוא וחבריו ובני משפחתו נוהגים לעשות אחרי שהשתכרו בערבים עד אובדן השליטה. כולנו קיווינו שהאישה ששוכבת מחוסרת הכרה כבר חודשים רבים תצליח לצאת מזה אבל באותה נשימה ממש "איחלו" האסירים לטספה שבסופו של יום הוא יואשם לא רק על אונס, שוד ותקיפה חמורה אלא על הרבה יותר מזה.

במהלך החודשים בהם שהיתי באגף 4 בכלא ניצן הגיעו אליו לא מעט עצירים ואסירים המשתייכים לסיפורים תקשורתיים ידועים ותופסי כותרות. חלקם הגיעו לזמן קצר, כמו חשודי הטלגראס למשל, או האדם החשוד ברצח/הריגה של הצעיר בחניון בעיר לוד או רמלה, וחלקם הגיעו לאחר שבית המשפט החליט כי הם עצורים עד תום ההליכים והאגף הפך לביתם לתקופה של שנה לפחות, כך עובדת שיטת המשפט הישראלית.

המדהים באינטראקציה היומיומית עם אותם אסירים החשודים במעשי רצח והריגה, היה שכמעט כולם לא ניסו להכחיש את המעשים שבגינם נעצרו. רובם של העצירים, בטח אלה שהואשמו בעבירות של אלימות קשות ופגיעה באחרים, לא הביעו חרטה על מעשיהם. חלקם טען כי המעשים שעשו היו בהסכמה, בעיקר החשודים בעבירות מין, חלקם ניסה להסביר את מצב הרוח הנפשי, ניסו להגיד שלא זוכרים בדיוק מה היה, אבל לא היה כמעט אחד מהם שאמר, תופרים לי תיק, מאשימים אותי במשהו שלא עשיתי,

מבחינתי זה לא כלכך משנה. אני רק יודע שבמשך חמשת החודשים האחרונים הלכתי לישון עם גברים שרצחו או הרגו את בנות זוגן, נשותיהם לשעבר או סתם חברות או נשים שפגשו. למרות הפחדים והקושי הצלחתי לקום כל בוקר ולאסוף את עצמי לעוד יום אחד של גיהינום. פגשתי בכלא רוצחים שבכל מקום אחר היה כל אחד מכם בטוח שהם האנשים הכי נורמטיביים בעולם ובכל זאת, הינה הם כאן. עם חלקם הצלחתי לעבור את התקופה הקשה בצורה טובה וכמעט חברית, מאחרים ניסיתי לשמור מרחק. היום במרחק של כחודש וחצי לאחר שעזבתי את כלא ניצן אני עדיין לא מצליח לישון בלילה. הזכרונות והסיוטים הפכו לדבר של קבע וכל סיפור חדש של רצח ואלימות מחזיר אותי לימים הנוראים הללו.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת. אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?