ארבע על ארבע – להיות אסיר חולה זה עונש כבד במיוחד

(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

בתי הסוהר מיועדים לכליאת עבריינים לתקופת ריצוי עונשם. מערכת שב"ס מחוייבת לשמור על בריאותם הפיזית והנפשית של האסירים והעצירים ולא רק לדאוג לכך שהם לא יתפגרו במהלך שהותם בבתי הכלא ובתי המעצר. חלק לא מבוטל מהאסירים ובוודאי העצירים סובלים ממחלות שונות וברשותכם נשים בצד את אלו המכורים לסמים והזקוקים לתחליפי סם כדי לתפקד בצורה בסיסית בעת ריצוי עונשם. חלק אחר מהאסירים מנסה לייצר לעצמו מחלות כדי לקבל הקלות שונות. חלק אחר מנסה להתחלות כדי שיוכל לקבל תרופות נרקוטיות חזקות אותן ינסה להבריח לאגפי הכלא ולהשתמש בהם כמטבע בעל ערך חליפין גבוה במיוחד.

אבל יש גם אחרים. כמוני למשל, שהגיע לבית הסוהר בפעם הראשונה בחייהם וסובל ממספר לא מועט של מחלות, לא קלות מאד, מה שנקרא חולה מורכב. מה שעובר על חולה שכמוני שווה יותר מפוסט או פרק ביומן. הוא בהחלט שווה פעולות שישנו בצורה מהותית את הדרך שבה המערכת השבסי"ת המתגאה בנאורותה, בנוהליה וביכולת השמירה שלה על חייהם של האסירים עליהם היא מופקדת, עובדת. על כך ועוד קצת בפרק שלפניכם.

שירות בתי הסוהר בישראל מפעיל מערכת משומנת של רפואה הכוללת בית חולים (לפחות כך מכנים אותו מר"ש, מרכז רפואי שב"ס), מרכז לנפגעי נפש (מג"ן) ומרפאות בהם עובדים חובשים מיומנים, רופאים וכן מרפאות שיניים המאויישות על ידי צוות מתאים.

העבודה הבסיסית והיומיומית מוטלת על החובשים. רובם הגיעו מהצבא שם שירתו כחובשים ביחידות קרביות או במג"ב. בשיחה עם אחד מהם התברר לי כי למרות העובדה שהתגייס לשב"ס עם נסיון רב כחובש הוא נאלץ להמתין ולשרת שלוש שנים כסוהר מן המניין ורק לאחר מכן ניתן לו להתחיל ולעבוד כחובש במרפאה. ישנם אחרים העוברים קורס מזורז שלאחריו הם מתחילים לתפקד כחובשים מן המניין. בשהותי בכלא נחשפתי לשני סוגים של חובשים. מצד אחד אלו המנסים לסייע לאסירים לשמור על צלם אנוש, מכבדים את עצם היותם בני אדם ומנסים לסייע להם להתמודד עם מחלותיהם וכאביהם. לידם יש את אלו שככל הנראה סובלים מחסמים רגשיים ורגשי נחיתות גדולים והמנצלים את "מעמדם" מרגע שהגיעו למשמרת כדי להשפיל את הזקוקים לתרופות, לעכב טיפול במקרים מסויימים ולעיתים פשוט להתעלם ולהשאיר את האסיר החולה כשהוא סובל מבלי שאף אחד מנסה לסייע לו.

על קירות חדר החובשים בכלא ניצן המון הוראות והכוונות לחובשים. בחדר ההמתנה הקטן הצמוד למרפאה אין ממתינים. הנחיית המפקד. ככל הנראה כדי למנוע חיכוכים ואלימות בעיקר מקרב האסירים המסוממים הזקוקים לתחליפי הסם או כאלה שאינם מוכנים להמתין לתורם כדי לקבל טיפול. לצורך כך בנו מחוץ למרפאה כלובי ברזל בהם ממתינים האסירים לתורם להכנס למרפאה.

ביום שנעצרתי והובאתי לבית המעצר ניצן אחד המקומות הראשונים אליהם נלקחתי, על ידי השוטרים ולפני שהועברתי לידי אנשי שב"ס, היה המרפאה. ישבתי מול חובש אשר בדק את לחץ הדם שלי, את כמות החמצן בדם. שאל אותי שאלות לגבי המחלות שיש לי והתרופות שאני מקבל. כשביקשתי לקחת איתי את מכשיר בדיקת הסוכר וכמה כדורים נגד כאבים נעניתי בסירוב תקיף וכך, מבלי שנעשתה לי כל בדיקה שהיא הועברתי אחר כבוד לתא שבו שהייתי בימים הראשונים למעצרי.

בקשותי מהסוהרים לקבלת תרופות לסוכר ותרופות נגד כאבים זכו לחוסר התייחסות בולט. למזלי הסכימו הסוהרים להשאיר לי את משאף הוונטולין שלי המסייע לי במקרים של חוסר אויר והתקפות אסטמה. הוא הלך והתרוקן במהירות. לאחר מספר שעות התעלפתי בתא. בתוך זמן קצר הגיע לאגף החובש התורן. בדק אותי והחליט שאני מתחזה ושזו סתם תופעה של "עציר פעם ראשונה".

תרופות באותם יומיים לא קיבלתי. את הרופא ראיתי באותו יום אחהצ. מכיון שהיה יום שישי זה היה רופא תורן מאחד מבתי החולים באיזור. הוא לא בדק אותי, לא הקשיב לנשימותי שלוו בצפצופים וחריקות כמו שקורה בדרך כלל לחולי אסטמה וריאות הנמצאים במצוקה. הוא לא נתן הנחייה לעשות לי בדיקות דם למרות שאני עושה כאלה לפחות פעם בחודש ונתן הוראה לחובשים לתת לי תרופות דומות או זהות לאלו שהייתי לוקח מידי יום. כדי לקבל את התרופות, לבדוק את מצב הסוכר בדם אני נדרש לרדת למרפאה לפחות 3 פעמים ביום. המשמעות היא 72 מדרגות לרדת ו- 72 מדרגות לעלות בכל יום. אין אפשרות אחרת. לא מביאים את התרופות שאני זקוק להן לאגף כי זה "מסוכן". אחרי כמה ימים לא יכולתי יותר. ביקשתי לרדת למרפאה רק פעמיים ביום. הכאבים ברגליים איומים. האגף לא נגיש.

בקשותי לפחות לעשות את בדיקות הסוכר באגף נדחו במהירות. את הזריקות במכשיר המיוחד והיעיל בו השתמשתי בבית לא נתנו לי. מעכשיו ובמשך חמישה חודשים הייתי מזריק לעצמי, כמעט כל יום, זריקה בערך כמו שנרקומן מזריק לעצמו. בדיקות הסוכר עצמן גם הן מבוצעות על ידי דוקרנים מיוחדים. אחרי חודש בערך האצבעות בידי השמאלית התנפחו והפכו סגולות מהדקירות החוזרות.

במהלך מעצרי ומאסרי ביקשתי מספר פעמים לעשות בדיקות דם. נדחיתי. ביקשתי כמה פעמים לראות רופא, פעם אחת זו אפילו היתה הנחיית בית המשפט, הפגישה איתו ערכה 2-3 דקות. הוא שאל אותי מה הבעייה, במה הוא יכול לעזור. מעולם לא בדק אותי, מעולם לא נגע בי, גם שפצעי מחלת הסוכרת התגברו על רגלי הוא עשה טובה והסתכל עליהם מרחוק. כשהתלוננתי על כאבים חזקים בברכיים הוא אמר שהוא יכול לקבוע לי תור לאורטופד אבל זה יקח הרבה זמן ואולי לא כדאי כי אני אמור להשתחרר בעוד זמן לא רב (חודשיים או שלושה).

ככשניסיתי לבקש ממנו תור לרופא ראומטולוג (כאב) כיון שכאבי הפיברומילאגיה שלי הלכו וגברו מידי יום וגרמו לי לחוסר יכולת תפקוד כמעט מלאה, הוא אמר שזה יקח יותר מידי זמן והציע להגדיל את כמות כדורי הפרקוסט והאוקסיקונטין שלי. בחודש האחרון שלי בבית הסוהר קיבלתי 60 מילגרם של פרקוסט ליום. למי שרוצה לדעת בקופת חולים מאוחדת למשל לא מאשרים מרשמים של יותר מ- 50 מ"ג ליום של פרקוסט ו- 40 מ"ג של אוקסיקונטין.

כחודש לאחר המעצר התחלתי לסבול מכאבים חדשים. בגב. בצוואר. פתאום מצאתי את עצמי בלי יכולת להזיז את הצוואר שמאלה וימינה וכמעט בכלל לא למעלה ולמטה. ביקשתי להפגש עם רופא. התהליך הרגיל בבית הסוהר הוא שלכל אגף יש יום מסויים עם הרופא, שלנו היה יום רביעי. זה אומר שהייתי צריך לחכות ליום שלישי ולבקש מהסוהרים באגף לרשום אותי לפגישה עם הרופא. למחרת היום היו מורידים את כל האסירים אליו יחד. לפי הנוהל היינו מוכנסים לכלוב הברזל לחכות לתורינו. כלוב שבו היו האסירים מעשנים, הוא היה מורכב ממסגרות ברזל שבתקופת הקיץ – יולי אוגוסט, להטו מחום. אני לא יכולתי לנשום ופעמיים ביקשתי מהסוהר המלווה להעלות אותי חזרה לאגף כי פחדתי שאאבד את ההכרה ולא אוכל לנשום. זה לא עניין אף אחד. אם ויתרתי על התור לרופא זה עניין שלי וזה באחריותי.

הכאבים הלכו והתגברו. היו ימים שבהם, מסיבות שונות הירידה למרפאה לקבלת הפרקוסט או האוקסיקונטין התעכבה. שעה, שעה וחצי לפעמים יותר. החובשים היו עסוקים, בחלוקת אדולן, בארוחת צהריים או בוקר, סתם בשיחה עם החבר'ה. לא אכפת היה להם שיש מישהו שסובל מכאבים. אבל אם למשל הכאבים היו כלכך חזקים ופעם אחת ביקשתי להקדים את מתן התרופה ב- 30 דק' דבר שאפילו הסוהרים באגף הבינו שהוא נחוץ והכרחי, כשהגענו למרפאה (תזכרו 24 מדרגות לרדת) הודיע החובש כי הוא לא מוכן להקדים את מתן התרופה. התרסקתי. לא הייתי מסוגל לעלות שוב לאגף ושוב לרדת ושוב לעלות. התיישבתי על הרצפה בכניסה למרפאה וחיכיתי, תוך כדי כאבי תופת, עד שיעברו 30 הדקות ואוכל לקבל את הכדורים שיסייעו לי להתמודד עם הכאבים.

ככשמעו על כך למחרת היום חובשים אחרים שהגיעו למשמרת וכן מנהל המרפאה הם די נדהמו אבל "אין מה לעשות, זה האיש", הם אמרו. אלה הכללים הנוקשים ומותר לו לפעול כך.

אחד מהחוליים היחודיים לבתי הכלא הוא פשפשי המיטה (בעגת הכלא בקבקים). כמובן שהם היו צריכים להדבק אליי, בעיקר לאחר ששהיתי מספר רב של פעמים בתאי המעבר לחיות, עליהם כתבתי בפרק מיוחד. הם התקיפו אותי בצורה מסיבית. במשך  מספר ימים הלך גופי והתכסה בעקיצות ונפיחויות. בתחילה נתנו לי תרחיף כדי למנוע גירוד, לא כדי לטפל בעקיצות. אחרי תחנונים קיבלתי משחה אותה מרחתי על ידי ורגליי ועשיתי מאמיצים כבירים לא להתגרד ולהתמודד בשקט עם הגירוד והכאב העז של העקיצות שעד היום השאירו סימנים בגופי.

אחד הדברים המאפיינים את המרפאה שלנו בניצן היה שחלק מהתרופות היה פשוט נגמר בין שבוע לעשרה ימים לפני סוף החודש. התשובה שהיינו מקבלים היתה בסגנון של "המלאי נגמר, רק בתחילת החודש יחדשו אותו". חלק מהתרופות החסרות היו קריטיות גם אם לא מיוחדות במינן, למשל משחה נגד עקיצות של פשפשי מיטה. באחד ממסדרי המפקד (כן יש כזה דבר, בכל יום רביעי), העזרתי ופתחתי את פי. התלוננתי. המפקד הסתכל על מנהל המרפאה שהיה במסדר והורה לו לטפל בנושא. בתוך פחות מ- 24 שעות חודש מלאי התרופות.

בימים שלאחר מכן, בכל פעם שהגעתי למרפאה היה המנהל מסתכל עליי ו"מודיע" לחובשים ולשאר האסירים באיזור, שזה השטינקר שהלך להתלונן עליו למפקד. בשבוע שלאחר מכן כתבתי למפקד הכלא מכתב תודה על המנהל שפעל במהירות להחזיר את התרופות. במסדר שהיה יומיים או שלושה לאחר מכן הודה לי מפקד הכלא על המכתב וציין שזו פעם ראשונה שאותו מנהל מקבל התייחסות חיובית או תודה מאדם כל שהוא.

באחד הימים כשהייתי בדרכי למרפאה פגשתי באחד מהעצירים שביקש להצטרף. "אני חולה אפילפסיה ואני בדרך להתקף", הוא אמר לסוהרים שלא הבינו על מה הוא מדבר וסרבו לקחת אותו איתנו. כשהגענו למטה הרגשתי שאני חייב להתערב וסיפרתי לחובש כי למעלה יש עציר שעומד לקבל התקפת אפילפסיה וצריך זריקה כדי למנוע אותה. "תגיד לסוהר שיוריד אותו אליי או שאני אבוא אליו אח"כ", הוא אמר. העברתי את המסר.

אחרי שלושים דקות מרגע שחזרנו לאגף נשמעו צעקות במסדרון. יצאתי החוצה מהתא וראיתי התגודדות סביב עציר ששוכב על הרצפה. "מה קרה" שאלתי. "הוא חטף התקפת אפילפסיה ונפל על הפרצוץ ושבר את האף", אמר לי אחד העצירים. תוך 30 שניות לערך הגיע למעלה החובש והחל לטפל בעציר. תחשבו מה היה קורה אם הוא היה מגיע יותר מוקדם או אם היה מוודא שהסוהרים אכן יורידו את העציר למרפאה.

פגשתי בבית הסוהר חובשים שהם בני אדם. שמנסים לסייע, במגבלות המאד קשות של הנוהלים הכלכך נוקשים ובלתי אנושיים, במקרים רבים, של שב"ס, לצערי הרב פגשתי הרבה יותר חובשים שמבחינתם לטפל בעציר זה כמו לטפל בחולה צרעת.

הגעתי לבית הסוהר עם ברכיים במצב קשה, עם מחלת פיברומילאגיה קשה מאד, עם סוכרת בערכים גבוהים במיוחד, אסטמה ההולכת ומסתבכת, בקע בטבור ועוד. כבר בשבוע הראשון ליציאתי מבית הסוהר הלכתי לרופא, לרופאים, לבדיקות. אלו התוצאות נכון להיום.

אני סובל מגוש גדול בבטן אותו אמורים להוציא בניתוח בקרוב. שתי הברכיים שלי מרוסקות לגמרי והופניתי לניתוחים להחליפם כמו גם את החלק הימני של האגן, בשל השכיבה הלא טובה על מזרון דקיק ומיטת ברזל גילו לי 5 פריצות דיסק קשות אחת מהן בצוואר,כרגע בחשיבה לגבי המשך הטיפול, כמות משכחי הכאבים שלי ממשיכה להיות גבוה במיוחד כי הפיברומילאגיה ממש לא מרחמת עליי, כמות האויר הנכנסת לריאות פחות מ- 50% ובפעם הראשונה בחיי ביקשתי לקבל אישור מהביטוח הלאומי על נכותי (לא קצבת נכות, רק אישור על רמת הנכות הרפואית שלי).

אגב, בבית הסוהר התזונה ממש לא משהו (על זה בפרק נפרד), מה שהביא לכך שערכי הסוכר שלי ירדו מאד, מ- 500 ל-54, עכשיו כחודשיים לאחר שיצאתי, הערכים עלו בחזרה למרות שאני לא אוכל הרבה, לא אוכל במסעדות או בתי קפה.משהו בגוף שלי פשוט נהרס.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?