(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

עוד מעט יום כיפור. זמן לבקשת סליחה ומחילה. להכות על חטא ולבקש הזדמנות שנייה. זמן לחזור להתחלה. ל-27 במרץ. היום בו נכנסתי לראשונה בשערי בית כלא בישראל. חמישה חודשים עברו עד שיצאתי ממנו. לא לחופשי, לאויר. בשבועות הבודדים שעברו מאז השתחררתי העליתי על הכתב כמה מהפרקים שכתבתי ביומן הכלא שלי. לאו דווקא לפי סדר הזמנים שלהם. יותר לפי ההרגשה של "מה מתאים לי לעכשיו". היום. לא רחוק מיום כיפור החלטתי לחזור ליומיים הראשונים. יומיים כה טראומטיים שאני חושב שהם הצליחו לשבור אותי לגמרי. היומיים האלה היו ההתחלה של בקשת הסליחה שלי מעצמי, מהעולם. עכשיו כשיום כיפור מתקרב אני יודע שיש לי הרבה בקשות סליחה לעשות אבל לפניהן אני רוצה לתאר את מה שהיה בשבילי התחלת הסוף או אולי תקוה להתחלה חדשה.

001stairstonothingsmall - Copy

שוק גדול. ניידת המשטרה המעוצבת כתא מעצר לקחה אותי בלילה לבית המעצר. לא הגענו לשם. מצוקה נשימתית קשה הביאה את השוטרים לבדוק עם המפקדים שלהם מה לעשות איתי וכך מצאתי את עצמי בשעה עשר בלילה בחדר המיון בבית החולים אסף הרופא כאשר מימיני ומשמאלי שוטרים במדים המלווים אותי כאילו הייתי רוצח מתועב. בכניסה לחדר המיון קלטה את פרצופי אשה צעירה שישבה והמתינה לתורה. הפרצוף היה מוכר אך לא הצלחתי לחבר אותו לשם כלשהו. ארבעים דקות אחרי זה כשיצאתי מבדיקה וטיפול וחיכיתי לשלב הבא ראיתי דמות מתקרבת במהירות ניגשת אל הספסל עליו ישבתי ומחבקת אותי בחוזקה. היתה זו חברה טובה, אם חד הורית שיחד בילינו זמן רב במאבקים ומלחמות לקידום מעמדן של האמהות החד הוריות והיחידניות בישראל. לא הייתי מסוגל לדבר איתה וביקשתי שתעזוב. לימים התברר לי כמה חברה טובה היא וכמה היא ועוד כמה נשים הצליחו לתת לי קצת כח להחזיק מעמד.

בבוקר, יום שישי, חזרתי לתא המעצר הנייד. הסיעו אותי לתחנת מודיעין ומשם לאחר שהפשיטו ממני את הסממנים שהפכו אותי לאדם עובד ומועיל לחברה החזירו אותי לניידת שבה אין מקום לשבת כשהרגליים אינם בזוית כמעט בלתי אפשרית של 90 מעלות והסיעו אותי לרמלה. לבית המעצר ניצן. מקום מגורי בחודשים הבאים.

הכניסה למקום מפחידה. באולם המבואה מסתובבים סוהרים רבים שהמאחד אותם הוא הסגריות הבוערות בידיהם. במהלך הימים הבנתי שקשה למצוא במקום סוהרים שאינם מעשנים, שלא לדבר על האסירים. הרבה הסברים לא קיבלתי. השוטרים העבירו לידי אחד הסוהרים את השקית ובה החפצים שהחרימו לי, פיקדון קוראים לזה, והורו לי לשבת על ספסל מתכת. הדקות הבאות אופיינו בתקום תשב תקום תשב. נלקחתי אחר כבוד למרפאה  שם התבקשתי לספר לחובש התורן את תולדות המצב הרפואי בו אני נמצא. הוא רשם את הדברים ובכך סיים את תפקידו. לאחר כמה ימים התברר לי כי מכיון שמדובר היה ביום שישי הקליטה שלי כעציר היתה חלקית בלבד דבר שהוא משמעותי ביותר.

אחרי החובש "שוחררתי" מהלווי המשטרתי והפכתי באופן רשמי לעציר באחריות שב"ס. די מהר ביקש ממני, בקשיחות יתרה, אחד הסוהרים להתלוות אליו ואני צעדתי באטיות, הולך עם מקל, עד שהגעתי לגרם מדרגות גדול. די נבהלתי. אמרתי לסוהר שמאד קשה לי לעלות במדרגות, חשבתי שאולי המקום נגיש. חיוך גדול עלה על פניו. "אל תדאג, תיקח את הזמן, אני אהיה מאחוריך ואעזור לך לעלות אם צריך", הוא אמר ואני הבנתי שאין ברירה והתחלתי לעלות אט אט את עשרות המדרגות שהובילו לאגף 2, האגף המכונה אגף עצירי ימים, המיועד לעצירים חדשים.

זה לקח זמן, כאב רב ובסופו הגעתי לרחבה קטנה שבסופה דלת ברזל גדולה. הסוהר פתח אותה במפתח ענקי, ממש כמו אלה שרואים בסרטים וביקש שאכנס פנימה לתוך האגף. בחודשים שלאחר מכן תהיתי מדוע בשנת 2019 פתיחת הדלתות והמחסומים בבית המעצר נעשית עדיין בשיטה ארכאית שכזו.

"מעשן או לא מעשן", שאל הסוהר. בתגובה לתשובתי הובלתי אחר כבוד לדלת ברזל עליה המספר 17. המפתח הגדול פתח את דלת הברזל שבתחתיתה פתח להעברת מזון או שפופרת טלפון ואני התבקשתי בתנועת יד להכנס פנימה. נכנסתי ברגל ימין, אולי שמאל. מבט קצר סביבי הציג לי 4 מיטות קומתיים, דלת לשירותים, כיור ומשטח נירוסטה שעליו מונחים מוצרי מזון שונים  שולחן פלסטיק נמוך וארבעה עצירים. עד לשלב זה שום מידע על זכויותי כעציר לא נמסרו לי, כמי שנעצר והובא למקום ישירות מבית המשפט הייתי עדיין לבוש בחליפה, העניבה והחגורה נלקחו ממני והחזקתי את המכנסיים ביד אחת לבל יפלו כשהיה השנייה החזיקה במקל ההליכה שלי.

על הדלת, מבחוץ ומבפנים שלטים גדולים, תא ללא עישון ותא מפוקח, 4 מצלמות אבטחה פוזרו ברחבי החדר. שמחתי על היותי בתא ללא עישון אך די מהר התחלתי להשתעל כתוצאה מהעשן הכבד שהגיע מבעד לסורגים והפתח התחתון בדלת משאר התאים באגף. אחרי כמה ימים בכלא התברר לי כי השיטה היא שהסוהרים מצפים שהאסירים והעצירים הותיקים יספקו לחדשים את המידע על זכויותיהם. גם כן שיטה.

השוק גדול. הסוהר פונה אל הנוכחים ומבקש לפנות לי את אחת המיטות התחתונות, "הוא מבוגר ונכה". בשתיקה רועמת קם אחד מהיושבים בחדר ועובר לאחת המיטות העליונות. המיטה שניתנה לי כוללת מזרון דק בלבד. אין שמיכה, אין סדין ולי אין בגדים להחלפה או אפילו מברשת ומשחת שיניים. יום שישי. עוד מעט שבת. שעת צהריים, אני עוד מעט 24 שעות בלי אוכל או שתייה.

לבסוף פונה אליי מי שנדמה לי כי הוא המבוגר בחדר, כבן 40 פלוס, בעל זקן לבן וארוך פיאות מסולסלות למשעי וכיפת נחמן מאומן. "אני ראובן (שם בדוי), הוא מציג את עצמו. במהלך השעות הקרובות התברר לי כי הוא עצור כבר מספר שבועות כחלק מעצורי פרשת הטלגראס. במיטה שלידו שוכב רענן, גם הוא מעצורי הפרשה ובמיטה שלידי שוכב תומר, צעיר חמור סבר. במיטה שמעליו שוכב הד"ר. צעיר כבן שלושים, מטופח במיוחד ונראה כאילו הוא מצליח גם כאן בזמן המעצר לעסוק בטיפוח עצמי רב. אחרי כשבוע התברר לי כי מדובר ברופא ילדים שנעצר בחשד לעבירות פדופיליה.

את סוף אותו השבוע ביליתי בתא הקטן באגף 2. כמעט ולא אכלתי ולא שתיתי. אויר נקי בחצר לא נשמתי, את שיחות הטלפון שהגיעו לי לפי החלטת בית המשפט לא קיבלתי למרות בקשות חוזרות ונשנות ומברשת ומשחת שיניים, שמיכה מטונפת וטרנינג אפור שלא התאים לגודל גופי קיבלתי רק למחרת ולאחר שהתעלפתי בתא והשותפים שלי נאלצו לקרוא לחובשים לבדוק מה קורה איתי.

ההלם בימים האלה גדול. הגוף מפסיק לתפקד. מי שחושב שהשרדות טלויזיונית היא דבר לא קל, שיבוא ליומיים לתא מעצר. סוף השבוע עבר. אין מגבת למעט מגבת קטנה אז אי אפשר להתקלח. קיבלתי 3 שקיות שמפו קטנות, כאלה של מטוסים שדי מסובך להתרחץ איתם. אז לא נורא לא התרחצתי. 4 ימים בלי מקלחת, אפשר לסבול.

מידי מספר שעות נערכת ספירה על ידי שני סוהרים הפותחים את הדלת למספר שניות, סופרים יחד את השוהים בתא ויוצאים חזרה למסדרון כשהם מקפידים לטרוק את דלת התא בכח. פעמיים במהלך סוף השבוע נלקחתי על ידי אחד הסוהרים למרפאה, לבדוק את רמת הסוכר ולקבל זריקה. את הזריקות הטובות מהבית אין להשיג בבית הכלא אז חזרנו לימים של פעם, למזרקים קטנים של נרקומנים, כאלה שמשאירים סימנים כחולים בחלקי הגוף השונים שאליהם אני מזריק את האינסולין שכה דרוש לי.  אחרי כמעט 72 שעות ללא מזון ושתייה הגיעה רמת הסוכר שלי ל- 179. פעם ראשונה מזה כמעט שלוש שנים. בהמשך אכתוב פרק שלם על הדרך הנהדרת להבריא מסוכרת, לא לאכול, לא לשתות ולהיות עם גוף בסטרס עמוק בבית סוהר.

האוכל שמגיע לנו 3 פעמים ביום, איך להגיד בעדינות, דל, מועט ולא מכבד. ביטחון תזונתי אמיתי אין כאן. לאחר מספר ימים באגף התברר לי שעצירי הימים, החדשים, לא זכאים לרכוש מוצרים בקנטינה, לא זכאים לביקורים, למעט עורכי הדין שלהם ולא זכאים להכנסת ציוד ובגדים.

סוף השבוע ויום ראשון שבא לאחריו היו מהנוראים ביותר בחיי. הדמעות זלגו מעיניי ללא הפסק. פעמיים או שלוש שנפלתי לרצפה לאחר שחולשה אפפה אותי ובעיניים ראיתי פשוט מסך שחור. השבת עברה ההתפרקות שלי ממשיכה. המעבר מעשייה יום יומית ופעילות בלתי פוסקת לחוסר מעשה טוטאלי אינה מוסיפה. בתא המעצר אין טלויזיה או רדיו, אין עיתונים או ספרים, הדבר היחידי שמכניסים הוא ספר תורה או סידור. 3 מתוך השותפים שלי לתא מבלים חלק גדול מזמנם בתפילות ושירה.

חוסר הקשר עם העולם החיצון מטריף אותי. העובדה כי לא נותנים לי להתקשר ולהודיע איפה אני ומה קורה איתי, נדמה לי שהיא בלתי אנושית. מודה שבאותן שעות עוברות במוחי מחשבות לא טובות כלכך. הזמן עובר לאט במיוחד. את רובו אני מבלה כשאני שוכב מקופל על המיטה וחושב על היקרים לי. על מה יהיה איתי. על איזה גורל מחכה לי.

יום ראשון. השעות עוברות, אף אחד לא ניגש אליי לשאול מה שלומי, מה קורה איתי. אני שוב חוזר ומבקש לקבל שיחת טלפון. נדמה שזה לא מעניין אף אחד. אני ממשיך לשכב על המיטה ולבכות. בשעת הצהריים נפתחת דלת התא ואני מתבקש לצאת מהתא ומובל לחדר קטן בו יושבת ורד. העובדת הסוציאלית של האגף. השיחה קצרה. אני מתפרק בבכי. מתבייש על זה שאני מגיע למצב הזה. ורד מנסה להרגיע. לא ממש הולך לך. אחרי כמה דקות אני חוזר לתא. עוברת חצי שעה והדלת נפתחת שוב. "תאסוף את הדברים שלך", אומר לי הסוהר. “איזה דברים בדיוק", אני תוהה מכניס לכיס הג'קט את מברשת השניים מהפלסטיק הפשוט והשפופרת הקטנה, לוקח את הטרנינג ומצטרף אליו.

אנחנו יוצאים מהאגף. ירידה של 24 מדרגות, הולכים במסדרון ארוך ומגיעים לגרם מדרגות אחר. עוד 24 מדרגות ושוב דלת ברזל. היא נפתחת. הגעתי לביתי החדש. אגף 4 . למוד בקשות אני חוזר על בקשתי לשיחת טלפון ולהיות משוכן בחר ללא עישון. את השני קיבלתי די בקלות. שיחת הטלפון לא הגיעה. התפרקתי שוב. אחד מהאסירים הותיקים הציע לי להשתמש בכרטיס השיחות שלו כדי שאוכל להתקשר החוצה. כמעט 80 שעות אחרי שנעצרתי הצלחתי סוף סוף להודיע שאני עדיין חי. לא ידעתי עד כמה הסיוט עוד רחוק מלהסתיים.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s