ארבע על ארבע – 28 באפריל 2019.

(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

יום ראשון, 28 באפריל 2019 . היום בו אני מגיש באופן רשמי את מכתב ההתפטרות שלי מעמותת "ידיד". עוזב את המקום שהיה לי בית ומשפחה כמעט 20 שנה. המקום שאותו עזרתי לגדל ואשר אותו טיפחתי בעבודה קשה ואמונה גדולה ושאני כלכך מפחד שעתה, ממש בזמן הזה אני עוזר להרוס אותו בגלל השטות שעשיתי.

אין לי מושג מה יהיה אחרי "ידיד". האמת? אני חושב שמתחילה לחלחל אצלי לעומק המחשבה שדבר לא יהיה אחרי.הבושה, ההשפלה העצמית, איבוד הביטחון שהיה לי, חוסר היכולת להסתכל לאנשים בעיניים, כל אלה יביאו אותי בקרוב למצב של חדלות פרעון כוללת. לא רק כלכלית, אלא בכלל. לאן אפשר יהיה ללכת מכאן. אני לא ממש יודע מה מצפה לי, אני יושב ומחכה להליכים משפטיים, לנסיון לצאת למעצר בית ונדמה לי שהכל הולך נגדי. מה שברור לי שעם עבר והווה כמו שלי העתיד לא רק שלוטה בערפל הוא פשוט אינו קיים בתור משהו שכדאי וראוי לצפות לו. מיו בור שחור וגדול שככל שזה נראה כרגע לעולם לא אצליח לטפס ממנו ולהנות מקרני שמש על פני.

ומה על אהבה, זוגיות, משפחה ומשפחתיות. על אלה כבר ויתרתי. אלו כנראה לא יהיו לי לעולם. אני נדון לחיים של מחסור, של מצוקה אישית גדולה. גם כשתסתיים הפרשה הזו שהבאתי על עצמי במו ידי, אני אמשיך להיות אסיר בחוץ. כבול בשרשרות ההרס העוטף אותי. שום סליחה ובקשת מחילה לא יעזרו לי. שום הודאה אמיתית כפי שאני מנסה לעשות עם עצמי ומול אחרים בחודש האחרון לא תתקבל. ראיתי איך במערכת המשפט, זו המנסה להתכנות מערכת הצדק, מתייחסים אליי.

לפני מספר שבועות עוד הרגשתי שיש סיכוי למשהו טוב בחיי. כשקיבלתי על עצמי את תפקיד המנכ"ל המשותף של "ידיד" ידעתי שיש לי הזדמנות לעשות כמה דברים חשובים. להעצים את הדברים הטובים שעשיתי קודם לכן. אבל כל זה התרסק ונשבר לרסיסים. 28 באפריל, 4 ימים לפני יום הולדתי ה- 58 הכתבתי למירב, מנהלת המשרד הנהדרת של "ידיד", את מכתב ההתפטרות שלי מ "ידיד" וביקשתי ממנה להעביר אותו לשרי היקרה ולחברי הועד המנהל.

כשסיימתי להקריא למירב את הדברים וסגרתי את הטלפון, התרוממתי באטיות וגררתי את עצמי לתא שהפך למקום המגורים שלי בחודש האחרון. התרסקתי על המיטה והדמעות, שגם כך הפכו להיות סימן ההיכר שלי כאן, החלו לזרום בשצף קצף כאילו ניסיתי כמעשה אחרון למלא את חוסר המים בכנרת.

אני לא בטוח שאי פעם אמרתי לאנשי "ידיד" כמה אני אוהב אותם. כמה אני אוהב את המסירות, המחוייבות, הדבקות במטרה של לעשות טוב. אלו הדברים שאני ניסיתי לקדם מאז התחלתי את דרכי בארגון כמתנדב, צמחתי בו ועכשיו גם סיימתי את דרכי המקצועית והאישית. "ידיד" היתה לי בית אמיתי. בית שבו לא התביישתי לחלום חלומות. להרגיש שאין דבר שהוא בלתי אפשרי. שהמילים לא יכול או לא רוצה אינן מילים מקובלות ולגיטימיות במקום שבו לכל אדם יש את הזכות להיות הכי טוב שהוא יכול.

ב"ידיד" הרגשתי שאני על גג העולם, לכן הנפילה למקום שבו אני עכשיו היא כלכך קשה. "ידיד" היתה המקום שבגללו קיבלתי הוקרה בצורה של פרס על מפעל חיים על פעילות מתמשכת ובלתי מתפשרת למען החברה הישראלית. "ידיד" היתה המקום שקיבל הוקרה מנשיא המדינה, הארגון שבזכות הקמתו וקיומו זכתה המנכלי"ת הנפלאה שלו מעמד מקצועי ופרסים אין ספור. "ידיד" הוא המקום שזכה לשם של כבוד בקרב גורמי מקצוע בתחום המשפט הרווחה והכלכלה והכל בזכות העבודה הנפלאה למען מאות אלפי משפחות ישראליות שכבודן נרמס על ידי מערכות בירוקרטיות משוללות יכולת ורצון להקשיב ולסייע. ולכל אלה הייתי שותף. אפילו שותף בכיר ועכשיו, כל זה נגמר. התרסק. בשבילי ובגללי.

אחרי תחנונים די רבים הצלחתי לקבל מספר ספרים כדי להעביר את הזמן. קראתי בימים האחרונים ספר שעסק בשנים האחרונות של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועל הדרך שהובילה את הנשיא דה קלרק להבין שרק שוויון זכויות אזרחי ולאומי אמיתי יוכל להוביל את הארץ הגדולה שלו לשגשוג. אבל מעבר לזכויות החרותיות אי אפשר להתעלם מהזכויות הכלכליות, אלה שמאפשרות לאדם להיות בעל רכוש ונכסים, להתפרנס בכבוד ולרכוש השכלה ומקצוע המתאימים לרצונותיו ויכולותיו.

כשקראתי את הספר הבנתי עד כמה אנחנו, כן גם אני, ב"ידיד" סייענו לכלכך הרבה אזרחים ואזרחיות תושבים ותושבות להשיג את אותן זכויות כלכליות אשר איפשרו להן ולהם להפוך ממשפחות ויחידים המתמודדים עם מצוקה כלכלית וחברתית, עם השרדות יומיומית, לאנשים עם תקוה, גאווה, אנשים שחיוך נסוך על פניהם כשהם חוזרים בסוף יום של עבודה או לימודים הביתה ומרגישים שהצליחו להביא את עצמם למקומות שפעם הם אפילו פחדו לחלום עליהם.

כל זה, מבחינתי, הלך עכשיו ולא יחזור.  ובכל זאת כשעבר הזמן ניסיתי לעזור לאנשים שחיים איתי באגף. כזה מין שאני, לא יכול אחרת. לחלקם עזרתי די מהר, לאחרים הבטחתי לעזור כשאשתחרר. אני לא בטוח שאוכל אבל בטח ארצה לנסות, בטח אנסה.

ב- 27 לאוגוסט. בדיוק 4 חודשים אחרי שכתבתי את הפוסט הזה אני עוזב את כלא ניצן. אתמול בערב עשו לי מסיבה. לא יודע אם דבר שבשגרה או משהו מיוחד. העובדה היא שרוב השוהים באגף היו שם. גם הסוהרים במשמרת באו להגיד שלום. להגיד מילים טובות. דבר שלא ראיתי בחודשים האלה שהם אומרים לאסירים אחרים שעזבו.

מחלק מהאסירים קיבלתי מכתבים. חלקם כתובים בכתב יד גמלוני, הרבה שגיאות כתיב אבל לפחות הם התאמצו לכתוב. זה מה שכתב אחד מהם (שגיאות הכתיב במקור) "לרן המדים. אני מודה לך אל החברות הנעמנה והטובה שזכיתי ממך. אתה אדם מיוחד!!! אני מאחל לך המון באצלחה והרבה מזל ובריאות. אני מוזה לך שעזרת לי בהרבה דברים בחיים. בראש בלב אני שמח להכיר אדם כמך, זכיתי אמת. אני למדתי ממך דברים שלא למדתי מאנשים. עזרת לי מאד וגם שאירצה שתעזור לי עם עבודה. אני לא האמנתי שהפגוש אדם כמוך בכלא. זה לא מכומך ואני שמח שאתה משתחרר לתמיד ולא תחזור לפה. תודה על הכל ותשמור על קשר. אני מאד שמח אתה האדם היחידי שהתייחס אלי ביום הולדתי. תודה חבר יקר שיהיה לך בהצלחה בכול דבר שתעשה. אוהב אותך".

יצאתי החוצה, לבור חדש. ואני ממש לא בטוח שאצליח לצאת ממנו לחופשי.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?