(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

הפוסט שלפניכם נע בין הקומי לטרגי. תחילת המעשה באחד הערבים בהם עמד אחד ממנהלי האגף (בשפה המקצועית קוראים להם תומכים ומדובר באסירים חזקים שמקבלים אחריות לשמור על שקט באגף, פרוייקט נפלא שעליו נכתב פרק מיוחד שיפורסם בהמשך), בתא שלי, מספר 4 למי שאינו זוכר, והכין ארוחת ערב.

מי שלא מכיר את בית הסוהר מבפנים חייב להבין שחלק ניכר מסדר היום של האסירים מוקדש להכנת אוכל ואכילתו. המנה באותו הערב היתה שקשוקה והאמינו לי החבר'ה האלה יודעים להכין אחלה שקשוקה שבעולם. השקשוקה המפורסמת של אבי כללה כמובן עגבניות טריות, ככל שניתן למצוא אותן בכלא, מרוסקות, רסק עגבניות, פלפלים חריפים הרבה שום וכמובן שאר התבלינים והביצים.

food

באותו הערב הוכן סיר גדול במיוחד, מספר התומכים באגף גדל ויש הרבה פיות להאכיל. אני ביקשתי להוסיף לסיר מספר ביצים לאסירים הפשוטים, כמוני, המתגורר יחד בתא, עוד ארבעה אנשים ונעניתי כמובן ברצון. באחד התאים האחרים הכינו את המנה הנוספת לארוחת הערב, שם טיגנו שניצלים בציפוי פריך שהובאו לאגף לארוחת הצהריים. אחד מהדברים שלומדים בכלא זה איך להשתמש בדברים שאתה מקבל בצורות שונות כדי להפוך אותם לדברים אחרים ובמקרים של אוכל איך לקחת שניצלים לא מעוררי תיאבון ולהפוך אותם למשהו קריספי שמזכיר את השניצליות בעולם החופשי.

בקיצור, באותו הערב התכוננו לארוחת ערב מזינה וטעימה והכל הלך כמתוכנן, עד שאני החלטתי "להתערב". כשהשקשוקה המבעבעת היתה כבר מוכנה והמתינה בסבלנות על הפלטה החשמלית כשהיא מונחת בעדינות על מגבה צר שהוכן מקופסת שימורים ריקה (הסבר במילון המושגים שגם הוא נכתב ויפורסם), אני חשבתי שזה זמן מצויין עבורי כדי להכין תה או לסדר משהו על משטח העבודה שעליו עמדה הכבודה שהפיצה ריח מפתה של אוכל.

עד היום לא ברור לי בדיוק איך זה קרה אבל אחרי כמה שניות נשמעה מפי הצעקה "אמל'ה" ואני דילגתי (קשה להגיד למה שאני עושה דילוג אבל נניח) לאחור וצפיתי בבעתה כשסיר השקשוקה נפרד אחר כבוד מהפלטה החשמלית והתרסק על הרצפה כשהוא מעיף לכל עבר את ארוחת הערב הטעימה והרותחת שחלקה הגדול פוגש את רגלי החשופות (קיץ).

מראה מלבב זה לא היה, גם החום הלוהט של העגבניות והביצים לא הוסיף לחגיגה. בתוך זמן קצר ביותר התמלא התא בתומכים, סוהרים וסתם אסירים (הם נקראים באגף נתמכים) שביקשו לראות על מה המהומה. התומך הנהדר שלנו, אבי, שהוא גם השף המוביל באגף, ביקש לבדוק שלא נפגעתי, שלא נשרפתי או נכוותי. אני, לאחר שנרגעתי מעט ונכנסתי למקלחת לשטוף את רגליי האדומות מעגבניות ומסריחות משום ולאחר שיצאתי והרגעתי את כולם נשכתבתי על מיטת הברזל ופרצתי בבכי הסטרי.

"מה קרה", הם שאלו אותי ואני עניתי "הרסתי לכם את ארוחת הערב", הפחד היה כנראה גדול מאד. הם, שלא הבינו לגמרי על מה אני מדבר טרחו והסבירו לי שיש שניצלים וסלטים ושתייה ושאני צריך להירגע כי הכל בסדר. אבל אני לא הצלחתי להרגיע את הגוף הרועד מהבכי. חלק מהתומכים באו להרגיע ואמרו שדווקא מכל המקרים בהם בכיתי בכלא, והיו הרבה כאלה, זה המקרה המטופש ביותר כיון שהם שבעו היטב משאר המנות שחיכו להם על השולחן.

לאט לאט נרגעתי. למחרת היום ניגש אליי אחד התומכים והודיע לי שבאופן רשמי השם השני שלי באגף הוא "שקשוקה".  במשך ימים הם הזכירו לי את הפרשה בכל פעם שהתקרבתי לפלטה החשמלית. אני מצידי השתדלתי להתרחק ומקסימום ישבתי מידי פעם לחתוך סלט, גם זו מלאכה לא פשוטה אם תביאו בחשבון שבבית הכלא אין סכינים, אבל על כך בפוסט נפרד.

עברו מספר שבועות. שעת צהריים. כהרגלי אני מנצל את השעה שבו רוב שוכני האגף יורדים לחצר לשאוף אויר ולעשות קצת תרגילים ספורטיביים ונכנס להתקלח. המקלחת בחדר שלנו גדולה יותר משאר המקלחות באגף. גם דלת הכניסה שלנו רחבה יותר ונדמה כי התא שבו אני מתגורר הותאם לאנשים עם מוגבלויות כולל כאלה המתניידים בכסא גלגלים (מין דבר מוזר אם תביאו בחשבון שהאגף נמצא בקומה שנייה בלי מעלית). בכניסה למקלחת ישנו שיפוע שמאפשר כניסה ויציאה עם כיסא גלגלים ובדרך כלל מהווה פוטנציאל אדיר להתחלקות. במשך 4 וחצי חודשים הצלחתי להמנע מנפילה במקום עד אותו היום.

המקלחת היתה נהדרת. בכלל בבית הכלא אם יש משהו שמבזבזים בצורה בלתי נתפסת ממש זה מים. רוב האסירים מתקלחים לפחות פעמיים או שלוש ביום. מכבסים בגדים וכמובן שוטפים כמויות גדולות של כלים אחרי הארוחות, שלא לדבר על בזבוז המים הנובע מהנזילות הבלתי פוסקות שרובן לא מתוקנות.

סיימתי להתקלח, לכבס את הבגדים להתנגב ולהתלבש. ועכשיו לצאת החוצה בחזרה לתא. הצבתי את אחת מרגלי מחוץ למקלחת על השיפוע וכשאני מחזיקה במשקוף הדלת התחלתי את הצעידה הקצרצרה לתוך החדר. אז זה קרה. פתאום מצאתי את עצמי עף באויר ונוחת על המרפק והגב התחתון. צעקה של כאב ופחד יצאה מפי והרגשתי איך הכאב מתחיל לטפס במעלה הגוף כולו.

זה לקח כמה שניות ולידי עמדו הסוהרים והחובש יחד עם כל רכלני האגף וסייעו לי להתרומם ולהגיע למיטה. החובש בדק אותי וציווה עליי לרדת מאוחר יותר למרפאה כדי שיוכל לצלם את גופי ולהראות שלא נגרם לי נזק גדול מידי. אני הרגשתי, מעבר לכאב החזק, די מטופש. הרגשתי שהכל מתרסק. ואז חייכתי לעצמי. פניתי לחברי לתא ואמרתי להם שברגע זה הם צפו בנפילת השקשוקה 2. בסוף עוד יעשו מזה סרט חשבתי לעצמי ופרצתי שוב בבכי.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s