שמאלני מחפש בית

מבלי להפחית מההישג הנפלא של הרשימה המשותפת שהצליחה להגדיל את כוחה ב-50% בשנה האחרונה והראתה שהאזרחים הערבים רוצים להיות מעורבים בניהול המדינה, הרשימה המשותפת האמיתית, זו שטרם קמה, צריכה להיות מבוססת על שיתוף אמיתי בין יהודים וערבים.

אני רוצה, מייחל, מתפלל, שבתוך זמן קצר תונח אבן הפינה לרשימה חדשה. רשימה משותפת יהודית ערבית. כזו שבראשה שניים המייצגים כל אחד ציבור אזרחי אחר. ציבור אזרחי השואף לשלום ולרווחה כלכלית בחיים משותפים ושוויוניים. רשימה שבמוסדותיה תהייה חלוקת שוויונית ומשותפת של התפקידים הבכירים. שברשימה שתוצג לכנסת יופיעו זה אחר זה ערבים ויהודים, יהודיות וערביות. רשימה שגם אם יחליטו חבריה להעמיד בראשם יהודי בעל עבר צבאי הרי שלידו, בשותפות מלאה יהיה אזרח ערבי שעברו הצבאי אינו רלוונטי לדמותו הציבורית והמנהיגותית.

אחד הדברים היפים בחלק מהארגונים החברתיים העוסקים בקידום החיים המשותפים של ערבים ויהודים בישראל הוא ההקפדה על כך שבתפקידים הניהוליים הבכירים יהיו תמיד שניים. ערבי ויהודי. כך זה בארגון סיכוי, אחד הארגונים החשובים שהיה לו חלק מרכזי בהחלטת הממשלה על תוכנית החומש לחברה הערבית, או יוזמות קרן אברהם. בשני אלה תמצאו תמיד שני מנכלי"ם, שני מנהלי מחלקות בכירים. אחת ערבייה ואחת יהודייה. כי כשמדברים על שיתוף זה מה שצריך להיות. שיתוף אמיתי.

הכשלון של השמאל הישראלי לא היה בחוסר היכולת שלו לייצר שיתוף שכזה, אפילו לא בעובדה ש"הערבי המחמד", נדחק למקום לא ריאלי ברשימה. אפילו לא בעובדה שבחוקת מרצ נקבע שצריך להיות ערבי במקום ריאלי או שברשימת חד"ש הקפידו תמיד לשים יהודייה או יהודי במקום טוב למעלה.  נכון, הנציג הערבי הבודד הביא הישגים לא מעט קולות למרצ ובחד"ש דב חנין ותמר גוז'נסקי לפניו היו מהפעילים והמוצלחים שבחברי הכנסת אבל כל אלה לא מספיקים כדי לייצר שותפות אמיתית. שותפות שתהפוך לבית חדש לכל אלה שנואשו מהתקווה שמרצ תחזור להישג הכביר שלה ב-1992 ובהנהגתה של שולמית אלוני האחת והיחידה השיגה 12 מנדטים, או שמפלגת העבודה המרוסקת תצליח להחזיר לעצמה את הבורחים ביניהם אלו שהיו בשר מבשרה ונהנו מעטינה כאשר היתה בשלטון.

עוד בטרם סיימו שם בועדת הבחירות לסכם את התוצאות ברור כי יש לא מעט מנדטים שמחפשים לעצמם בית חדש. אני מאמין שגם אלו שהצביעו לכחול לבן עשו זאת לא בהשלמה מלאה עם הצבעתם. ההצבעה לכחול לבן המזגזגת בעמדותיה לפי שייכותם של חברי הכנסת שלא נבחרו בבחירות דמוקרטיות היתה קודם כל הצבעה של תקווה. תקווה להחלפת השלטון, אח"כ היתה זו הצבעה של מחאה, מחאה נגד מפלגות כמו העבודה ומרצ שלא השכילו לספק את הסחורה. אנשי העבודה הותיקים הלכו, ברובם לכחול לבן, מעוטם בחר במשותפת כי התקווה לשלום וחיים משותפים בוער בעצמותם.

זה הזמן שתקום כאן רשימה משותפת של אזרחים שרוצים לחיות יחד ולהנות מהטוב שמדינת ישראל יכולה לתת מבלי להרגיש שאחד או אחת מיוחסת יותר מחברתה. אני רוצה שתקום כאן רשימה משותפת שתצליח למשוך אליה קולות ממפלגות המרכז, מהשמאל הישן והמתמוטט וכן, גם מהרשימה הערבית המשותפת שבאה לייצג רק את האזרחים הערבים ושלצערי לא יכולה להיות במקום שהיא מקדמת שוויון זכויות אמיתי פשוט בגלל שהשותפות בה שייכת רק לפלגים הפוליטיים בחברה הערבית.

גם אם תוצאות הבחירות יביאו בסופו של דבר למהפך שלטוני הרי שמהפך שכזה לא יתרום ליצירתה של שותפות חיים אמיתית. רק שותפות אמיתית בקבלת החלטות, ביצירת שיח סובלני ובהבנה שבישראל, חייב להיות שוויון אזרחי מלא יכולה לעשות כאן שינוי אמיתי. אולי ההתרסקות של מפלגת העבודה ומרצ הם הזרז שהיינו צריכים כדי לייצר שותפות שכזו. הלוואי.