כשהגוף בוגד והבדידות מרסקת

הגוף מתחיל לבגוד. כאבי הפיברומילאגיה מתחזקים. כאבים חזקים שאין ממש הסבר מדוע הגיעו גורמים לטשטוש החושים ממש. כבר אי אפשר לשבת. בקושי לשכב. את הסוכר הצלחתי להוריד כי פשוט כשאין תיאבון לא אוכלים. הלחץ בחזה ובבטן מקשה להתרכז. הברכיים המרוסקות והאגן שנשחק מוסיפים עוד סוג של כאבים. ההליכה מאד קשה, אפילו בשביל לרדת לפארק להתרעננות, פחות מ-100 מ'. זה הופך לבלתי אפשרי. ללכת לסופר, עוד יותר קשה.

גם אם רוצה לעבוד, לכתוב, להיות פעיל, זה הופך ונהייה קשה מיום ליום. ואם נוסיף לזה את הלבד הרי שהמצב לא מלבב. בכלל לא. כשכותבים על הבדידות והקושי של האזרחים הותיקים בתקופת החירום הזו אני מזדהה לחלוטין. אני נמצא בדיוק במקום בו הם נמצאים. ואני נמצא כמה שנים מוקדם מידי. זה אומר שלא מגיע דבר, שאין זכות לקבל, כי אני מנסה לעבוד, לחזור ולהתפרנס בלי להיות נטל על אף אחד אחר. זה לא עובד. ההתרסקות כאן.

שמעתי היום מישהו אומר שצריכים להביא לדיונים אנשים מהשטח. לא רציתי להתפרץ ולהגיד שאני מהשטח. אני מהשטח כצרכן בריאות שזכויותיו נשללות, אני מהשטח כאיש מבוגר שלא מצליח למצוא עבודה ראוייה אחרי שחייו נהרסו, בין אם באשמתו ובין אם לא, אני איש מהשטח שמילא לפני חמישה ימים טופס בקשה לסיוע במזון מהרשות המקומית, אף אחד לא חזר אליי עד היום, אני איש מהשטח שמרגיש מה זה שאין כסף בכיס, שחשבון הבנק מעוקל בגלל שעורך דין מושחת לא שחרר את הפיצויים שמגיעים לי אחרי 20 שנות עבודה ותרומה לקהילה. רציתי לצעוק לו שאני איש מהשטח בדיוק כמו האחרים, שגם אני לא יכול היום לעמוד בתשלומים, שכפסע ביני לבין מגורים ברחוב כי אני לא מצליח לעמוד בתשלומי שכר הדירה שלי. אני איש מהשטח כמו רבים מאלה שהצלתי עד לפני שנה.

זהו. עברה שנה, ביום שישי האחרון היתה בדיוק שנה מאז שהחיים שלי נהרסו. התהפכו. שנה מאז היום הנוראי הזה. מנסה לשכוח, מנסה להדחיק. לא ממש עובד. עושה הרבה השוואות בין הלבד שם, בחדר עם דלת הברזל לבין הבדידות של היום, של הלבד בדירה שלמרות שיש חלונות ואפשר לראות החוצה ההרגשה היא של מחנק ושל קירות שנסגרים אט אט. עברה שנה ומה שנשאר ממנה זה זכרונות קשים, לילות ללא שינה וסיוטים, הרבה רגשות אשם וחרטה ובעיקר הרגשת כשלון וחדלון.

תמיד אמרתי שאני מייצג את הלקוחות שלי כאילו הייתי אחד מהם. היום אני אומר שאני אחד מהם. לא ברור איך תיגמר תקופת החירום הזו, איזו חבילות הצלה תציע המדינה לאזרחיה ואיזה אזרחים יהיו אלה שיפלו בין הכסאות. מה שאני בטוח היום זה שאחרי השנה הזו שכללה התרסקות כלכלית, בריאותית, משפחתית אחרי שאבא ואמא עזבו את העולם בחודש אחד, אחרי כל אלה, המזל שלי יהיה כזה שימציא במיוחד בשבילי כסאות ליפול ביניהם.