ארבע על ארבע – החגים. לחגוג את חג החירות בכלא

(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

עברה שנה. מחר ישבו הישראלים לשולחן החג. יהיו ביניהם כאלה שהשולחן יהיה מלא כל טוב. אחרים שיגידו תודה שהצליחו לקבל ארגז או חבילה מאחד מארגוני הסיוע. יהיו כאלה שיהיו עם בני המשפחה שלהם וכאלה שישבו לבד, עם עצמם. את החג הזה אני אעשה מחוץ לכותלי בית הסוהר. האמת, לא בטוח שבמצב הנוכחי שלי זה יהיה יותר טוב.  אבל על זה אולי בהמשך.

מחר אהיה בבית בליל הסדר. לבד. מצד אחד כמו רבים אחרים ומהצד האחר, נו טוב, גם אם לא היה סגר ועוצר הייתי באותה סיטואציה. זה אני והחגים. רק שהפעם, זה משהו אחר. החג השנה הוא טראומטי במידה רבה בגלל הזכרונות והסיוטים של חג הפסח האחרון שהייתי בו, את חג הפסח בשנה שעברה עשיתי באגף 4 בבית המעצר ניצן. תאמינו לי זה לא היה משהו להתפאר בו. בכל מקרה אם מתחשק לכם לקרוא, זה הפרק שכתבתי אז בערב מאוחר, אחרי שארוחת החג הסתיימה.

חג הפסח. חג החירות. מצחיק לא? אם זה לא היה מדכא כלכך לחשוב שאתה מבלה את חג הפסח בבית הסוהר זו בהחלט היתה יכולה להיות חוויה אמיתית. איך ולמה, אלו הדברים שכתבתי בעט אדום במחברת מספר 3 של יומן הכלא שלי. בימים האחרונים הזכרונות מאותם ימים ממלאים אותי בכאב ובסיוטים שמונעים ממני אפילו את מעט שעות השינה שאני מצליח לישון בחודשים האחרונים. בכל מקרה שיהיה לכולכן וכולכם חג שמח.

—————————————

אפשר היה לחשוב לרגע שפסח, חג הפסח בכלא, יהיה משהו מיוחד. ארוע ששווה לדבר או לכתוב עליו. האמת היא שהוא היה. יותר נכון, ליל הסדר וארוחת החג היו כאלה. מפגן מדהים של סולידריות חברתית שלה שותפים עשרות אסירים ועצירים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים.

ההכנות החלו בערך שבוע לפני ליל הסדר. דיונים על גבי דיונים של איזה אוכל יוגש, מי יבשל, איך יהיו סידורי הישיבה, מי יקרא את ההגדה, האם הסדר יכלול את כל דיירי אגף 4 או רק את היהודים. האם הערבים ישבו יחד או יקבלו את האוכל וישבו בתאים ויאכלו לבד.

את ההפקה ניהל במקצועיות רבה, אבי. אחד מהאסירים המשמש גם כתומך באגף. איש מדהים, נמוך קומה, תזזיתי בטירוף. המצליח לחבר בין הדמויות השונות באגף כאילו הוא בונה פאזל. אבי, יחד עם התומכים האחרים (למי שלא קרא את הפרקים הקודמים, תומכים הם אסירים שנבחרו על ידי הנהלת הכלא לסייע לאסירים חדשים להקלט, לשמור על הסדר ועל שגרת החיים בכלא ותמורת "עבודתם" הם מקבלים הקלות שונות ותוספת תקציב לרכישה בקנטינה). החליטו בסופו של דבר שהסדר יהיה משותף לכל האגף. יהודים וערבים כאחד. מי שלא רוצה כמובן שלא חייב להיות שם אבל הארוחה פתוחה לכווווולם.

הנהלת הכלא הודיעה שבגלל ארוחת החג היא מאריכה את זמן השהייה מחוץ לתאים וכי נעילת הלילה תתקיים בשעה עשר ולא בשעה שבע כפי שקובע סדר היום של האגף. הסוהרים והצוות, לא משתתפים בארוחת החג. אסור להם. אסור לקבל כוס קפה מאסיר, אסור לקבל סוכריה, כל דבר שיכול להוביל לשוחד אסור בתכלית האיסור. כך גם בארוחת החג, חס וחלילה מלהציע לסוהר, יהודי, ערבי, דרוזי, לטעום מהמטעמים שעליהם עמלו האסירים זמן רב.

ליל הסדר הגיע. על שולחנות הפלסטיק נפרסו שקיות ניילון שחורות במקום מפות לבנות וצחורות. את השולחן המרכזי כיסתה מפת שבת לבנה, היחידה באגף. תכונה רבה הורגשה באגף לקראת קריאת ההגדה וארוחת הערב. נסיון להביא למקום הכלכך קודר הזה אוירת חג.

בתחילה סוכם כי האסירים הערבים יצטרפו לארוחה בלבד וכי בקריאת ההגדה ישתתפו רק האסירים היהודים. ככל שהתקרב מועד הארוע משהו השתנה. התומכים. אותם אסירים המנהלים, הלכה למעשה, את הנעשה באגף ובחדרים ביקשו להצטרף גם לקריאת ההגדה. איך אמר אחד מהם, אנחנו כמוכם. לכם יש את התורה, לנו יש את הקוראן. לכם יש את אברהם לנו יש את ישמעאל.  במהירות שונה סדר הישיבה וליושבים לשולחן הסדר נוספו עוד 8 אורחים.

מועדון האגף, המרחב הציבורי בו התקיים הסדר נראה חגיגי למדי. על כל שולחן בקבוק מיץ ענבים, קערות וצלחות פלסטיק מלאות בסוגים רבים של סלטים ותבשילים, לביבות שלמצות שחוממו על פלטות השבת, סירים מדיפי ריח עם דגים חריפים, עופות צלויים, תפוחי אדמה בתצורות בישול שונות, אורז, קוסקוס עם ירקות ואפילו עוגות כשרות שהוכנו לקינוח. ארוחה שלא היתה מביישת ארוחה בבית מלון המארח משפחות לחג. על השולחן פוזרו קערות לפסח, אמנם מפלסטיק, אבל כזה שאיפשר לנו להשתמש בהם גם אח"כ בארוחות האיפטר של הרמאדן שם שמנו עליהם מכל טוב. תזכרו, לכל דבר בכלא יש שימוש מתמשך. לא זורקים דבר לפני שבודקים איך אפשר לעשות בו שימוש עתידי.

את הסדר וקריאת ההגדה ניהל אחד האסירים, עזריאל, עו"ד חרדי בחוץ ואסיר מן המניין כאן בינינו. הוא שילב בקריאת ההגדה טקסטים רלוונטיים ליושבי המקום אך הדבר החשוב ביותר שעשה היה הפירוש וההסבר שנתן לדברי הקודש. הוא הקדיש זמן וסבלנות כדי להסביר לכל אחד מהיושבים סביב השולחן את משמעות הדברים, את משמעות החג. לרגעים היה נדמה שהקהל מולו נשבה בקולו הרגוע בו הצליח לשלב גם כמה בדיחות שאפשרו לכולנו לנשום לרווחה בין הטקסטים הארוכים של ההגדה.

על פי המתוכנן קריאת ההגדה תוכננה לארוך שעה בדיוק. אחריה זמן לאכול, להיות בחברותא ויאללה למיטה. עזריאל שלט בלוח הזמנים ביד רמה, לידו עזרו התומכים היהודים שגם סייעו בהכנת האוכל. החבר'ה הערבים שוחררו בערב הזה מהבישולים. קריאת ההגדה בוצעה בדיוק ובסדר רב. האסירים שרו את שירי החג ואפילו האסירים הערבים ניסו את כוחם בזמזום המנגינות הידועות כלכך גם אם לא ידעו את המילים, כמו רבים אחרים.

במהלך הערב חשבתי לעצמי מדוע אף אחד מהנהלת הכלא לא נמצא כאן. למה אף אחד מהקצינים התורנים לא הגיע לברך לרגל החג את אלו שמבלים את חג החירות, את הרצון לחופש כשהם סגורים, רוב שעות היום, בתא קטן ובדלת ברזל עם פתח קטן.

תמה קריאת ההגדה. ההתנפלות על האוכל היתה גדולה. בתוך דקות מספר התרוקנו הצלחות והמגשים. בקבוקי השתייה התרוקנו והאסירים, שישבו למעלה משעה וחצי על כסאותיהם בלי לזוז החלו לפנות את המקום ולחזור לתאים להתכונן לשנת הלילה.

נשארנו כמה אסירים לנקות את המקום. אין כזה דבר לחכות למחר, לשים במדיח. בתוך זמן לא רב המועדון חזר לקדמותו כאילו לא אירח כמה דקות קודם לכן עשרות גברים לארוחת חג. "בעוד זמן מתחיל הרמאדן", חשבתי לעצמי. "אנחנו חייבים להיות שם בשביל האסירים הערבים. לעזור להם לעבור את החג. לבשל בשבילם, הם יהיו בצום כל יום במשך חודש. להיות מספיק רגישים איתם. הם כלכך מנסים שיהיו כאן חיים נורמליים ומשותפים בין אנשים שבחוץ הם לא פחות מאוייבים אחד לשני ואנחנו חייבים לעזור לזה להמשיך ולהתקיים". זה פחות או יותר הצליח. אבל על זה בפרק מיוחד על חודש הרמאדן בכלא.

הגיע הבוקר. השמועה בכלא על ליל הסדר באגף 4  פשטה. הסוהרים באגפים השונים החליפו חוויות וקבעו כי הארוע שהתקיים באגף שלנו היה הטוב ביותר מכל הארועים והארוחות שהתקיימו באגפים האחרים בכלא. זה היה שיאו של החג. מכאן הכל הלך והתדרדר.

מסתבר שבכלא מנסים לגרום לכך שהאסירים יחוו על בשרם את מה שחוו בני ישראל 40 שנה במדבר. לאגף, ככל הנראה משיקולי כשרות, לא מביאים כמעט אוכל במהלך שבוע החג. המון מצות, מלפפונים ופחות או יותר זהו. קצת ביצים וגביעי גבינה. זהו. זה מה שיש. תסתדרו. מידי פעם הביאו פירה. אבל לא כזה שעשוי מתפוחי אדמה מבושלים אלא כזה המבוסס על אבקת תפוחי אדמה. נורא זו אפילו לא מילה טובה לתאר את זה. מי שדאג לרכוש לעצמו קופסאות שימורים בקנטינה היה במצב יותר טוב. התומכים, להם תמיד יש רזרבות והם המשיכו לבשל את הארוחות הרגילות, כמעט. מצבם של האסירים החרדים המקבלים חבילות מזון שבועיות בהכשרת הבד"צ גם הוא היא מהמשופרים.

פסח כמעט הגיע לסופו. דווקא עכשיו אני מרגיש את הקירות לוחצים עליי יותר ויותר. המחשבות על המתרחש בחוץ לא עוזבות אותי. הפחד מפני הלא נודע. מפני העתיד המצפה לי. איך אוכל להתפרנס, לעבוד, לנשום אויר. מתי אוכל שוב ללכת לזאפה כמו שאהבתי לפחות פעם בחודש. ארועי התרבות של הקיץ מתקרבים. האם אוכל, כמו בכל שנה ללכת ולהנות ממופעי מוזיקה טובים?

החג שני הגיע. בקונטראסט גדול לליל הסדר אין כמעט מה לאכול. מצות ומלפפונים. תירס בקופסת שימורים. סלט טונה מקופסה וממתקים. הרבה ממתקים. המצוקה גדולה. הזמן בקושי עובר. מחשבות על החברים בחוץ. בטלויזיה רואים את הישראלים מבלים. אני כאן. מעניין מה יהיה בראש השנה. האם אהיה בבית.

ועכשיו כמה מילים מההווה. כן. אני בבית. ראש השנה מתקרב. חודש החגים בפתח. בשנים האחרונות זו לא היתה תקופה חגיגית עבורי. אבל פתאום עכשיו לכל הדברים האלה יש משמעות אחרת. מהי בדיוק. אני מניח שאת זה אדע בעוד כמה ימים.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?

שיהיה לכולכם וכולכן חג שמח ושנה טובה ומאושרת. תחייכו. תבלו. תעשו מה שעושה לכם טוב ותשמרו על זה קרוב ללב.