אני מודה שלזה לא ציפיתי. אחרי כלכך הרבה מכות שקיבלתי בשנה האחרונה הדבר האחרון שציפיתי הוא שעשרים וארבע שעות אחרי סדר הסגר והעוצר אמצא את עצמי במונית בדרך לבית הלוויות קהילת ירושלים בגבעת שאול שבעיר הבירה.

כאילו לא הספיק לי לאבד את אבא ואמא שהלכו לעולם אחר כמו זוג נאהבים לפני כחודש וחצי, הערב צלצל הטלפון ומצידו השני של הקו היה החתן שלי שבישר לי שאשתי לשעבר,שוש שכולם כינו צ'אנה, אם ביתי המופלאה תום, הלכה לעולמה אחה"צ בבית החולים כתוצאה מסיבוך של מחלות שונות מהן סבלה.

שיחת הטלפון שלו ריסקה אותי לחלוטין. זה לא ששוש ואני היינו בקשר חברי. נהפוך הוא. בעשרים וחמש השנים האחרונות, מאז שדרכנו נפרדו החלפנו מעט מאד מילים. אך בלי שום קשר למה שאני כאדם, כבעל לשעבר, אפילו כגבר, הרגשתי כלפיה, על דבר אחד הסרתי תמיד בפניה את הכובע. על הדרך שבה גידלה את ביתנו המשותפת.

F1020019

בעשרים השנים האחרונות כשעבדתי כלכך הרבה עם אמהות חד הוריות בנסיון לסייע להן לקדם את עצמן כלכלית ואישית, למנוע מהן מצוקה ואפלייה, תמיד ראיתי בעיני רוחי את שוש, אמא של תום, באיזו מסירות היא גידלה אותה, נתנה לה את הכל. כל מה שחפצה. והערב, לשמוע את תום שרק לפני חודש וחצי איבדה את סבה וסבתה ועכשיו את אמה, זה היה קשה מנשוא.

ההלוויה התקיימה באחת עשרה וחצי בלילה. מעט מאד אנשים, זה די ברור ביום שכזה. אנשי החברה קדישא ביקשו לשמור מרחק זה מזה, אמרו שחוץ מהם אף אחד לא יוכל להחזיק באלונקה ועליה גופת הנפטרת. 10 בני משפחה ועוד 10 עובדי החברה. זהו.

אחרי הספד קצר הרכב ובו האלונקה ואחריו מספר קטן של רכבים מתחיל לעשות את דרכו לעבר חלקת הקבר. מאחור נשאר אחד מאנשי החברה שהחזיק בידו מיכל ריסוס כשהוא עובר לאורך השביל והמחסומים המפרידים בין הקהל לבין צוות החברה קדישא ומחטא כל פיסת קרקע או מתקן שבו נגעו האבלים.

hesped 9-4-2020

אחרי נסיעה לא קצרה שהביאה אותנו ממש מעל המושב מוצא תחתית, הגענו ליעד לחלקת הקבר. חלקה? לא ממש. במבט ראשון נראה היה כאילו אנחנו באתר בנייה של שיכונים משנות החמישים, כאלה שבנו בהם מאות דירות הדיור הציבורי. כשיורדים מהרכב, מנגבים את האדים מהמשקפיים (אחת הבעיות של המשקפופרים שהולכים עם מסכות נגד קורונה), רואים שמדובר במאות רבות של כוכי קבורה הנמצאים זה לצד זה, זה מעל ומתחת זה.

הלוויה סוריאליסטית ממש. חושך מצריים מסביב, אורות ניאון בוהקים מאירים את מתחם הקבורה הענקי. אם לא הייתי יודע שמדובר בבית קברות הייתי יכול לחשוב שהגעתי לקניון חדש, לחנות חדשה של איקיאה או המשביר לצרכן. הכל נעשה במהירות כדי למנוע סכנת התדבקות בנגיף הממית.

עמדתי שם ורעדתי. רציתי לבכות אבל לא יכולתי. נהג המונית שהביא אותי נשאר לחכות לי, "אם צריך אני גם אבוא כדי שיהיה מניין" הוא אמר. לירושלים הוא הגיע מהבית, מהיישוב שעלבים שליד מודיעין. "אין לי ברירה", הוא סיפר "אין עבודה והרגשתי שאני חייב לצאת מהבית ולנסות להשיג משהו". כך, אחרי ארבה, חמישה מחסומי משטרה וכמעט אפס מכוניות על הכביש הוא הגיע לקחת אותי למקום שאני בטוח שגם הוא לא חשב שיגיע אליו הערב במסגרת נסיונותיו להביא פרנסה הביתה.

לפני שבוע עברה שנה מאז עולמי חרב. חשבתי ששילמתי את חובי לחברה, לעצמי, לעולם. כנראה שלו. הערב הזה בו שמעתי וראיתי את תום בוכה שבר לחתיכות את מעט הכח שעוד היה לי.

נראה לי שכולם מסביבי הולכים וגם תורי מתקרב.

תנוחי בשלום על משכבך שוש היקרה. תדעי לך שהשארת בעולם הזה אוצר אמיתי בדמותך ובצלמך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s