ארבע על ארבע – יום השואה, יהודים וערבים בטקס זכרון משותף.

(פרק מתוך "ארבע על ארבע" יומן הכלא של רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד", אשר "בילה" חמישה חודשים בבית המעצר ניצן לאחר שעבר על החוק ונהג ללא רשיון.)

—————

הרבה מאד שנים עברו מאז השתתפתי, בצורה מסודרת וממוסדת, בטכס יום השואה. הפעם זו, בדיוק לפני שנה, יום השואה "נפל" על ה-2 במאי, יום הולדתי ואני מצאתי את עצמי "מבלה" אותו בתא מספר 4 באגף 4 בכלא ניצן. בערך חודש וקצת אחרי שחיי נעצרו. השנה, 2019, יום השואה יוצא בדיוק על יום ההולדת ה-58 שלי. שני ימים עצובים. קשים.

שעת בוקר. ממילא אין הרבה מה לעשות כאן ואני מתנהל לאיטי במורד המדרגות בשורה ארוכה עם חברי לאגף לעבר החצר הגדולה שנמצאת בין האגפים השונים שבניצן.  חצר ענקית, מכילה כמה עשרות אסירים ועצירים, אולי יותר. לכאורה, לא חובה להשתתף בטכס יום השואה אבל בניצן כמו בכלל מקומות הלינה של שירות בתי הסוהר בישראל, יש מין תפישה שכזו שאם אתה משתתף בפעילויות ונוטל חלק פעיל בכל דבר אפשרי, זה מראה שאתה משתקם, שאתה מכה על החטא שבגללו אתה כאן ומתחיל את דרכך החוצה. לחופש. מין הטעייה כזו אבל מסתבר שהיא עובדת.

בצד אחד של החצר הוקמה במה גדולה. מולה שורות שורות של כסאות פלסטיק. השורות הראשונות, כסאות לבנים, מיועדים לאנשי הסגל ול"מכובדים". מאחוריהם שורות של כסאות בצבע שחור או ירוק כהה, עליהם ישבו העצירים והאסירים. מחולקים לאגפים בנסיון למנוע התרועעות מיותרת ואולי מסוכנת. מגיעים מוקדם. כמעט שעה לפני שהטקס מתחיל. לפני הצפירה. מוזר לראות בחצר כלכך הרבה אזרחים ערבים, מוסלמים ברובם ולחשוב שיחד נעמוד עוד מעט דום בצפירה. אני תוהה אם בשבוע שלאחר מכן נעמוד כך יחד גם בצפירה לזכר חיילי צה"ל שמתו במלחמות ישראל ושיתכן מאד שקרובי משפחה של חלק מאלו שיעמדו איתי היו מעורבים במותם. נחזור לטכס יום השואה.

מתיישבים ומחכים. רוב הנוכחים מעשנים בכבדות. אנשי הסגל מתחבקים אחד עם השני כאילו לא ראו אחד את השני זה זמן רב. מחליפים בדיחות, מסדרים את הכובעים בכותפות החולצות ובודקים שהנעליים מצוחצחות ונקיות למשעי. על גב הבמה שממול, בד שחור מתוח לאורכה. במה גדולה לפחות 10 מ' על 4. על לוחות העץ (הקוליסות) המרכיבות את גב הבמה כתוב בצהוב בוהק "לעולם לא אחדל לקוות, כי ברגע שאחדל לקוות אחדל להתקיים. כל שנותר לי הוא התקווה. כל קיומי תלוי בה". כתובת מצמררת שגורמת לדמעות, שממילא הפכו כבר מזמן לסימן ההיכר שלי, לזלוג מעצמן.

כלכך מדוייק, כלכך נכון. אבל האם התקווה בלבד מספיקה?הטכס מתחיל. די סטנדרטי אבל נראה מושקע. המפקד מדבר, פרקי תהילים ויזכור. קבוצה המורכבת מסגל בית המעצר וכמה אסירים, ביניהם כאלה שאפשר לקרוא להם "מפורסמים", מקריאים טקסטים שנכתבו על ידי יהודים שנספו במחנות ההשמדה, כאלה שנצלו אחרי שהייה ארוכה בגטאות. הקהל יושב בשקט. אפילו האסירים הקולניים בדרך כלל שקטים, אפילו לא מעשנים, מפחדים שאנשי הסגל שמפטרלים בצידי החצר יתפסו אותם.

ואז. בנקודת זמן מסויימת עולה לבמה הזמיר. בתום הטכס נודע לי ששמו אלעד יחיא. בין שאר תפקידיו הוא גם איש הסאונד וההגברה של הטכסים והארועים. אבל הוא בעיקר אוהב לשיר. ואיזה קול יש לו. מדהים, מרטיט, מרגש. קול צלול וחודר ואני לא יכול שלא לחשוב איך זה שהוא לא הגיע עד עכשיו לאחת מתוכניות הריאליטי. אני יושב, הדמעות זולגות ואני מתרגש מקולו המהפנט. בשלב זה של הטכס עולה לבמה אחת הסוהרות וגם היא פוצחת בשירה. קול טוב, אבל, ממש לא משתווה לזה של הזמיר.

הטכס מסתיים. לאט לאט ובצורה מאורגנת מעלים את האסירים חזרה לאגפים שלהם. מקפידים מאד שלא תהייה ערבוביה, משגיחים שלא מעבירים דברים אחד לשני, מקסימום סיגריה. אני מנסה להרויח כמה שניות כדי להגיע לזמיר וללחוץ את ידו. להגיד תודה על השירה הכובשת שלו. חוזר לאגף. יומולדת 58, בלי טלפונים, בלי לייקים או ברכות בפייס. מתגעגע בטירוף למי שאני אוהב. מנסה לחשוב על מה שיהיה ומשתדל לא לפתח ציפיות. חוזר וקורא את המשפט מהקיר של הטכס, אותו רשמתי ביומן שלי. מחברת מספר 3. "לעולם לא אחדל לקוות, כי ברגע שאחדל לקוות אחדל להתקיים. כל שנותר לי הוא התקווה. כל קיומי תלוי בה"

את המשפט הזה אזכור תמיד. לא בטוח שאאמין בו. בעוד שבועיים יום ההולדת ה-59 שלי. לא בטוח איך אגיע לשם. לא בטוח שאצליח לעמוד בכאב.

ומילה אחרונה שאותה אגיד ואכתוב אחרי כל פרק ביומן שלי. אני ביליתי חודשים במאסר בגלל עבירה שעשיתי. עבירת תעבורה. היו רבים שדיברתי איתם שלא הבינו איך זה שעל עבירה של נהיגה בפסילה או בלי רשיון נכנסים לכלא ואני ניסיתי להסביר אז וחשוב לי להסביר גם היום שכל עוד שיש חוק חייבים לקיים אותו ואם עוברים עליו אז נגזרים עליך העונשים הקבועים בחוק. אני עשיתי מעשה שלא יעשה שבגללו נהרסו לי כל חיי. נשארתי בלי כלום, למעט החברים האמיתיים שהיום אני מצליח לגלות מי הם באמת.

אל תעברו על החוק. זה לא שווה את זה וזה לא חשוב אם זה נהיגה בלי רשיון, בנייה בלתי חוקית או דיבור בסלולרי בזמן הנהיגה. בסוף אתם יכולים באמת להרוס לעצמכם את החיים. לא חבל?