דברים שהרגיזו אותי וגרמו לי לחשוב השבוע שצריך כאן משהו חדש

השבוע האחרון היה שבוע מלא בארועים. חלקם חדשותיים וחלקם רכילותיים, חלקם נוגעים לכל אחד מאיתנו ואחרים סתם כאלה שגורמים להרמת גבה ובעיקר לחשוב מה לעזאזל אנחנו, לפחות אני, עושים כאן. איך אפשר לקבל את הדברים בשלווה שכזו ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קורה, אז כחלק מפוסט שבועי חדש שאני רוצה להתחיל לפרסם החלטתי לכתוב את דעתי על מה שבאמת קורה כאן. נתחיל.

הזלזול בהנחיות הקורונה שישלח אותנו למקומות רעים

מספרי הנדבקים הולכים וגדלים, מספר המונשמים והחולים הקשים דווקא לא ואפילו מספר המתים מהנגיף המשוגע ששיבש את החיים שלנו, לא עולים בצורה חדה מידי ובכל זאת אי אפשר שלא להקדיש כמה מילים לזלזול הישראלי המפורסם בכל מה שנוגע לשמירה על החוק והסדר. הממשלה קבעה מה מותר ומה אסור. אפשר להסכים או לא, אבל זה מה שהיא קבעה וזה אומר שאנחנו כאזרחים חייבים להפנים ולקיים. בפועל, אנחנו פשוט לא. נכון שרוב התמונות מגיעות ממדינת תל אביב המתנהגת כמדינה בתוך מדינה, עם ראש עיר שמתהלך בה כאילו הוא ראש הממשלה ונשיא המדינה יחד, הוא קובע מה יהיה ולפיו ישק דבר. מצד אחד הוא עוצם עיניים אל מול פריצת הסכר של תושבי מדינתו ומצד שני הוא שולח את פקחיו לקנוס דווקא את אלו שלא משתתפים בחגיגת הפריצות, אלה שבסה"כ רוצים להתפרנס ולהביא אוכל הביתה. לא לגמרי ברור לי מה יקרה עכשיו, מה יחליט קבינט הקורונה היום או מחר, לא ברור גם לאיזה מהמומחים או מומחים מטעם עצמם צריך להאמין כשהם מפזרים את נבואות הזעם או ההרגעה שלהם. אני בכל מקרה חושב שאין רק אמת אחת. שצריך להשמר אבל גם צריך להתפרנס. בכל מקרה גם את אכיפת ההנחיות צריך לעשות בשום שכל, דבר שלצערי לא ממש רואים כאן אצלינו במערכות המשפט והחוק.

טר"ש או תא"ל, אמרו מעכשיו מבחן השכל

כמוצאי שלל רב עטו הפוליטיקאים על מעצרו של תא"ל מיל אמיר השכל. פתאום עיני התקשורת כולן התמקדו בו. במאבק אותו החל להוביל לפני מספר שבועות כשהגיע והניח כסא על המדרכה שבקרבת בית ראש הממשלה. ואז הגיעה קבלת השבת, ההפגנה, המעצר. זה בכלל לא חשוב אם הוא היה בכיר בחיל האויר, זה בכלל לא חשוב שהוא יכול להיות סבא של רוב השוטרים היסמניקים והמגבניקים שעצרו אותו. זה בכלל לא חשוב שהוא מכיר הרבה דמויות שמככבות היום בציבוריות הישראלית. הדבר היחידי שחשוב זו העובדה שמשטרת ישראל הופכת יותר ויותר להיות משטרת מחשבות, משטרה המנוצלת לצרכים פוליטיים. משטרה הפועלת נגד הזכות הבסיסית של כל אדם לחופש ביטוי, חופש ההפגנה. תיזכרו במחאת 2011. בפעילים החברתיים שנעצרו אז והואשמו בהפרעת הסדר הציבורי, תפרו להם תיקים של פגיעה בשוטרים והעלבת עובדי ציבור והכל בסופו של דבר נמחק. המאבק הוא כלל לא נגד נתניהו והשחיתות שלו. המאבק הוא על היום שאחרי. מי מבטיח לנו שזה שיבוא אח"כ יחזיר לנו את הזכויות הבסיסיות שנלקחות מאיתנו עכשיו בנימוקים מופרכים המושמעים על ידי אנשים כוחניים ופחדנים.

על סולידריות חברתית וערבות הדדית.

לא יכול שלא לחשוב שלמרות שיש חוט מקשר בין ההפגנות למען הדמוקרטיה, המאבק נגד גזענות ומחאת העובדים הסוציאליים יש ציבור שלם שמגיע לחלק מההפגנות ולא מגיע לאחרות ויש ציבור אחר שמקפיד להיות בכולן. לצערי יש כאן ציבור שלם שמדבר גבוהה גבוהה על סולידיות חברתית וערבות הדדית אבל בסוף זה רק מילים. לא מעשים. כי אם היו מעשים יש סיכוי גדול שהמדינה והחברה שלנו היו נראות אחרת. להיות חופשי בארצי היא לא רק ססמת מחאת הכסאות. היא ססמתם של יוצאי אתיופיה בישראל. היא ססמתם של העובדות הסוציאליות המתרסקות תחת מערכת משומנת של חוסר אכפתיות. היא מחאתם של מחוסרי הדיור והשולמנים, של האמהות החד הוריות והאזרחים הותיקים הנאלצים להתקיים ללא פנסיה ומקצבת זקנה עלובה. ביום שהסולידריות והערבות הדדית ירימו ראש והקבוצות השונות בחברה הישראלית יעמדו יחד זה לצד זה, זה יהיה היום שהשינוי יתחיל.

יחי הפופוליזם

אנחנו חיים בתקופה בה כל אחד מנסה לבלוט. פייק ניוז כבר הפך מזמן להיות אמת לשעתה. יש לנו טרנד חדש. הפופוליזם. לא משנה מה נגיד, לא חשוב איך נגיד, העיקר שנוכל לפרוט על המיתרים הנכונים בזמן הנכון. זה התחיל בהצבעה שנכשלה, לצערי הגדול, על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. הטענות נגד חברי הכנסת מהקואליציה שנאלצו להצביע בניגוד למצפונם ומעשיהם בעבר רצו ברשתות החברתיות. זה מילא, אבל אז התחילו ביוזמה חדשה, שחברי כנסת ושרים לא יוכלו להשתמש ברכבים הצמודים שהם מקבלים מהממשלה או מהכנסת בשבתות וחגים. אף אחד לא טרח לעדכן את הציבור כי כל מי שמקבל רכב צמוד, בין אם הוא נבחר ציבור או פקיד בכיר או סתם עובד בחברה פרטית, משלם סכום כסף חודשי כדמי השתתפות בעלויות הרכב וזאת כדי שיוכל להשתמש בו גם לצרכיו הפרטיים. את העובדה הקטנה הזו לא טרחו המקטרגים לפרסם. היא הרי משמיטה את הקרקע מתחת לטעונים הפופוליסטים שלהם. ואם בפופוליזים עסקינן, אז גם אני חטאתי בכך ובאחד הפוסטים שפרסמתי הצעתי שבמקום שימוש ברכב צמוד, נראה מעתה את חברי הכנסת מדוושים על אופניים או ממהרים בקורקינט חשמלי לארועי שבת תרבות הכלכך חשובים להם לצורך הנראות הציבורית ממנה הם מתפרנסים.

ליגליזציה של קנביס או פתיחת השוק למכורים חדשים לסמים

נדמה כאילו מדובר ברפורמה הכי חשובה שהיתה כאן בשנים האחרונות. סליחה שאני מקלקל את החגיגה. אני דווקא חושב שמדובר במהלך פוליטי ציני שמעודד צריכת סמים. פשוט כך. נדמה לי שכל מי שעוסק בתחום עדיף היה, שישקיע את כל זמנו ומרצו בפישוט המערכת המיועדת לספק קנביס רפואי לעשרות אלפי החולים הזקוקים לו. הם הקהל היחידי שבאמת צריך לקבל את הסם שמבחינתם הוא ההבדל בין חיים ומוות. בין תפקוד עצמאי וסביר לבין שכיבה במיטה והתפתלות מרוב כאבים. במקום שישקיעו את כל מה שיש להם בעזרה למי שבאמת צריך את הקנביס הרפואי בוחרים חברי כנסת לנסות ולבנות לעצמם בייס של מצביעים על ידי הפיכתם לזומבים המעשנים קנביס דרך קבע. חלקם מתעורר איתו בבוקר והולך איתו לישון בערב וחלקם, אלו שטוענים שרק איתו הם יכולים להנות מהחיים, פשוט לא ניסו משהו אחר. לא ניסו לחיות בלי. זה כלכך עצוב איך שוב לא ההגיון הבריא מנצח אלא כוחות שוק שבסופו של דבר ימיטו עלינו אסונות של ממש.

שיתכבדו חברי הכנסת המציעים יחד עם הממשלה ויפעלו קודם כל כדי להקים על רגליו את המערך שאמור לספק את הקנביס הרפואי בזול וביעילות. הרי מי שצורך אותו דומה לכל חולה כרוני אחר, בהתאם לכך גם התשלום שהוא צריך לשלם עבור הקנביס הרפואי.

חוק ההסדרים. הינה זה בא.

מאז 1984-5 היה חוק ההסדרים במשק המדינה הסמן הימני של משרד האוצר וממשלות ישראל. דרכו הצליחו הפקידים המסורים להעביר רפורמות מבניות במהירות הבזק ומבלי שאיפשרו לנהל עליהן דיון מעמיק ונוקב. במהלך השנים באו מבקרי מדינה, עתירות לבג"צ ומאבקים אין ספור נגד החוק שנוצר במקור בתקופת משבר כלכלי עמוק ביותר, שלא ידענו עוד כמותו, ואשר היה אמור כבר מזמן להתבטל מהעולם. עכשיו באים אלינו שוב אנשי אגף התקציבים באוצר, מגובים בשר החדש ומודיעים לנו שבקרוב, ממש בקרוב נקבל חוק הסדרים גדול ומנופח אשר יעביר במהירות הבזק רפורמות חדשות במשק הישראלי. בדרך כלל כשמשרד האוצר מגיש את חוק ההסדרים לכנסת ואף קודם לכן בדיונים בממשלה, הוא מכניס אל הספר שבו מאות עמודים מספר רפורמות והצעות חוק אשר ברור כשמש כי לא ניתן להעבירן. "עיזים" קוראים להם באגף התקציבים. יושבים הפקידים ומחכים שחברי הכנסת, הפעילים החברתיים וכל מי שמוכן לקרוא את מאות הסעיפים, יאתרו את העיזים, יפעילו קצת את התקשורת ויצליחו להוציא אותם מהחוק. כך הם חושבים ירגישו כל אלה שעשו את מלאכתם נאמנה כאשר הלכה למעשה ממשיך האגף לקדם את הרפורמות שחשובות לו באמת. תקציב המדינה החדש בצילו של משבר הקורונה הוא בהחלט הזדמנות מצויינת לרפורמות ומהלכים חדשים של הממשלה. אבל כל מי שעוסק בתחום חייב להיות דרוך, מדוייק ועקשן, כדי למנוע רפורמות ומהלכים תקציביים ואחרים שיפגעו בעיקר בשירותים החברתיים, במערכות החינוך והרווחה, בתשתיות הבסיסיות כמו מים וחשמל ואפילו בפעילותם של משרדים איזוטריים כמו המשרד להשכלה גבוהה, המשרד לתשתיות מים ואפילו פרוייקטים המצויים תחת סמכותו של המשרד לקידום קהילתי. ראו הוזהרתם.

על דוגמניות מאותגרות משקלית ותוכנות מחשב

מדורי הרכילות ותוכניות הטלויזיה העוסקות בפנאי ובאנשים "היפים", עסקו בשבוע האחרון רבות ביוצאת האח הגדול, תקווה גדעון, ומהלכי הריטוש שהיו או לא היו לתמונותיה בבגדים תחתונים. העיסוק בגופה של דוגמנית מחליא אותי, בעיקר בימים בהם אנשים מרגישים טוב עם גופם ומוכנים להציג אותו לראווה בפני הציבור הרחב באמצעות עבודות צילום מקצועיות. לא ברור לי עדיין מי עומד מאחורי הסיפור, מי היה המרטש, דבר אחד ברור. במדינה בה חברות כמו פוקס, קסטרו, רנואר ואחרים, מקדשות אסטרטגיה של ייצור בגדים במידות קטנות בלבד, אין להתפלא שברשתות החברתיות כמו גם במשרדי פרסום ויחסי ציבור, מנסים לעשות סיבוב על דמותה של אישה צעירה ויפה שאינה מתביישת בגופה אך מבלי דעת היא הופכת לסוג של סיפור חדשותי וחברתי מביך. אני מקווה שימצא האדם או האישה שיקומו ויגידו עד כאן. מספיק. זה הגוף שלי ואם אתם רוצים לצלם אותו לפרסומת זה בסדר. אבל תראו את הגוף שלי, לא של מישהו אחר.

קלמן וסגל הורדה וגם הגיוון במועצת תאגיד השידור הציבורי לא משהו

שני מאורעות חשובים התרחשו בשבוע שעבר בתאגיד השידור הציבורי. זה שאמור להיות מקור האיכות בשידורי רדיו טלויזיה ודיגיטל, לייצג את כל מרכיביה של החברה הישראלית ולהפיק תוכניות איכותיות וברמה גבוהה מבלי להתחשב בשיקולי רייטינג או מכירת שטחי פרסום. האחד, החלטתו של הדיקטטור הטלויזיוני החדש, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, להוריד מהאויר את תכנית האקטואליה של קלמן ליבסקינד ואראל סג"ל. החלטה מטופשת שאמנם הצליח המנכ"ל לנסות ולנמק אותה בנימוקים מקצועיים גרידא אך משאין מועצה ציבורית פעילה של התאגיד הצליח המנכ"ל הידוע בהתנהלותו הבעייתית עוד מימי גלגל"צ, לעשות בתאגיד כבשלו. שוב. וזאת למרות שהולכים ומתרבים הקולות כי פעל בחוסר סמכות מובהק. המאורע השני אמור היה להיות מאורע משמח, שר התקשורת החדש בחר נציגים למועצת התאגיד. לכאורה פעל השר בדיוק כפי שמורה לו החוק, הקפדה על מספר הנשים בתאגיד, אנשי מקצוע ברמה מספקת ועוד. מה שלצערי היה חסר זה הגיוון החברתי של המועצה החדשה. מועצה של תאגיד שידור ציבורי מבלי שיש בה ייצוג למרכיבים השונים של החברה הישראלית ובמיוחד לאלא המרגישים ובצדק, כי הם מקופחים בה, היא לא מועצה בעלת תוקף מוסרי אמיתי.

לשר התקשורת יש הזדמנות לתקן.