סיפורה של מנת דג דניס

לפעמים לא צריך להיות מומחה גדול לכלכלה כדי להבין איזה אסון מתרחש כאן.

גם אני מת ללכת לאיזה מסעדה טובה. לא חשוב שבגלל הניתוח שעברתי אני כבר חודשיים כמעט ולא מסוגל לאכול אבל אני ממש רוצה. הבעייה היא שהמחירים בחלק גדול מהמקרים לא ירדו. אולי אפילו עלו, יהיו מי שיגידו שאפשר להבין את זה. שצריך לפצות על התקופה שלא עבדו. יהיו אחרים שיגידו שבשיטה הזו הפערים בין אלו שיש להם לאלו שאין רק הולכים וגדלים.

אתמול כשסיימתי את העבודה הייתי חייב לאכול משהו, לא אכלתי כל היום. הלכתי לבית הקפה האהוב עליי. כזה שנחשב במשך שנים למעוז של פוליטיקאים, מכל הקשת. השעה היתה שבע בערב. היו 3 אורחים במקום שיכול להכין עשרות, לפחות.

בחרתי את המקום הכי קריר ופחות לך, בכל אופן קיץ בתל אביב. הסתכלתי על התפריט וניסיתי לבחור משהו שאני באמת יכול לאכול שהוא לא רק פירה. משהו שלא יגרום לי לכאבים נוראיים ולרוץ להקיא את כל מה שניסיתי להכניס פנימה.

דג, חשבתי לעצמי, דג פשוט ולבן, כזה שקל כלכך להכין. שאלתי איזה דג יש ונעניתי במאור פנים. דניס. הזמנתי דניס עם פירה. אחרי 10 ד' לערך הוא הגיע. מנה ענקית של פירה עם שתי חתיכות יפות של דג.

היה טעים, כמו שאומרים חיים ורותי. המצב הרפואי שלי לא איפשר לסיים את המנה. אבל היה טעים.

על הדג הזה, כמו שאומרים השניים מ-MKR נדמה לי שאפשר היה לקבל נקודות יפות, על המחיר? האמת שאני לא יודע. בימים כתיקונם לא הייתי אפילו חושב לכתוב על זה מילה. אבל בימים האלה של משבר כלכלי ואני מבין את הצורך והרצון בהשרדות, נדמה לי שמנת דג פשוטה כלכך ב-103 ש"ח (2 חתיכות + פירה + רבע לימון לסחיטה) נדמה לי שזה קצת הרבה. אבל אולי אי אפשר אחרת. האמנם?

אני מאד אוהב את בית הקפה התל אביבי שלי. הייתי יושב בו כמה פעמים בשבוע. כשיצאתי ממנו אחרי שעה וחצי לערך ידעתי שלא אוכל לחזור בקרוב.  השעה היתה שמונה וחצי. המקום היה ריק. בפנים היה סועד אחד, בחוץ שתי נשים שישבו על כוס קפה וזהו.

אנשים מפחדים לצאת מהבית. לצעירים זה יקר מידי, הם ילכו למקומות ההמונייים והזולים יותר. אני מקווה שהבעלים כאן יחזיקו מעמד, שהמשלוחים יהיו מספיק רווחיים בשבילם. האוירה שהיתה לא קיימת יותר.

נסעתי לפגישה הבאה. הדרך במונית מעולם לא היתה ריקה כלכך בשעה כזו של יום חמישי במדינת תל אביב. סגר, לא סגר, זה בכלל לא חשוב חשבתי לעצמי. אנחנו בברוך אמיתי ששום מענק חד פעמי לא יפתור אותו. המענק יעזור בשוליים, יגרום לציבור להיות בעד ונגד אבל זה לא יפתור את הבעייה.

ואני שואל את עצמי אם מישהו כאן בכלל חושב על החיים ביום שאחרי. הרי שוק העבודה משתנה, אנשים יעבדו יותר מהבית, איך זה ישפיע על ההכנסות שלהם, איך זה ישפיע על ההוצאות, שכ"ד, משכנתא, ארנונה, היכולת לרכוש אוכל. נדמה לי שהתוצאות היחידות מכל התוכניות שנעשות היום הן שמי שעשיר יהיה עשיר יותר, ולא בגלל המענק, ומי שמוכר מוצרים קיומיים ימכור יותר וביותר כסף, כבר עכשיו מרגישים את זה ברשתות השיווק, במכולות, בסופרים השכונתיים.

לצערי המומחים לכלכלה התנהגותית, לסתם כלכלה, לשיווק ולמכירות, שוכחים שהמשבר שבו אנחנו נמצאים מפחית את יכולת הקנייה שלנו בצורה ששום מענק חד פעמי ואפילו דמי אבטלה קבועים אבל בגובה של 70% מהשכר לא יכולים לשנות. החסכונות שהיינו שמים בצד נעלמים, הרכישות שהיינו עושים יורדות. מי שהרויח וממשיך להרויח ימשיך לשלם אבל לקבוצה שנקראת העובדים העניים מצטרפים בשבועות האחרונים הרבה מאד אנשים. תזכרו את זה, גם בעלי המסעדות והפאבים המשוועים לעבודה ולמכירות. אם המחירים שלכם לא ירדו, אנשים לא יוכלו לשלם.

אני כבר מתגעגע. הרבה