הקורונה יצרה מעמד חדש של ישראלים

נגיף הקורונה והמשבר הכלכלי שהביא איתו גרם ליצירתו של מעמד חדש של ישראלים. האמת היא שכמה מעמדות. המצוקה הכלכלית וחוסר היכולת הפתאומי של ישראלים רבים להתפרנס בכבוד הביא לסוג של סולידריות חברתיות מחד אך גם להגברת ההדרה הכלכלית מאידך. אנחנו עדים לתופעות מרגשות ומצמררות של ישראלים שתורמים מכספם לישראלים אחרים אבל במקביל מפסיקים לתרום לעמותות ולארגונים החברתיים שבמשך שנים עוסקים רק בדבר אחד, לעזור למי שנקלע למצוקה.

מי שעומד, ולא בהכרח לחיוב, מאחורי פריחתו של המעמד החדש של הישראלים, הם דווקא אמצעי התקשורת שברצונם הגדול לעשות טוב, להתבלט, להראות לצופים ולקוראים שהם לא מנותקים מהעם ומהחברה, יצרו מעמד חדש של ישראלים אשר מצליחים להשתחל אל מול עדשת המצלמה, להופיע בידיעה בעיתון, לייצר לעצמם אמירה של מצוקה באמצעות פוסט בפייסבוק או באינסטגרם שדרך הצגתו וכתיבתו הופכת אותו למושא הערצה עיתונאי.

תעצרו רגע לחשוב מה קורה עם אלו שהסיפור שלהם אולי אינו "תקשורתי" מספיק, עם בעלי העסקים שלא מצליחים להשתחל למנחם ותחייה או לגיא לרר. מה עם אלו שאין להם קשר לכתבות וכתבי העיתונות המודפסת ולא מצליחים להגיע אפילו לידיעות קצרות או כתבות ארוכות יותר בעיתונות המקומית. המעמד החדש של הישראלים הוא זה של אלו שמצליחים להדהד את הסיפור האישי שלהם. לרגש איתו. לגרום לציבור לבכות איתם. בתמורה לחשיפה האישית הלא פשוטה הם מוצפים, מיד, בתרומות בכסף, במוצרים, בסימפטיה ואמפטיה.

מה עם אלה שלא מצליחים להגיע לשם, לא בגלל שהסיפור האישי שלהם קשה ואפילו קשה יותר אלא אולי פשוט בגלל שהם מתביישים. מתביישים לבקש, מתביישים להיחשף, מתביישים מהשיימינג שאולי יגיע אח"כ.

הישראלים הטובים רוצים לתרום. רוצים לעזור. הם בוחרים למי לעזור במקרים רבים לפי החשיפה התקשורתית. נדמה לי, לא בדקתי, שאפליקציות מימון ההמונים חוגגות בימים האלה. עושות קופה לא רעה מהרצון שלנו לעזור. אבל האם זה באמת עוזר? לטווח קצר בטח ומה אם הטווח היותר ארוך?

כל יום אני מקבל עשרות פניות מארגונים ומהתארגנויות שמסבירים לי למה כדאי לי לתרום להם את 750 השקלים שקיבלתי מהביטוח הלאומי. לנשים מוכות, לאמהות חד הוריות, לעיתונות עצמאית ולאקטיביסטים שמגיעים להפגנות ברחוב בלפור, למסעדנים במצוקה ולסועדים רעבים. חלקם רוצים את הכסף כדי לסייע למישהו ספציפי, ייחודי וחלקם רוצים פשוט להמשיך את מה שהם עושים בהצלחה כלכך גדולה בשנים האחרונות אבל עכשיו, בגלל הקורונה, בגלל שאין תקציב וכמעט אין ממשלה, הם נאלצים להסגר בלי שאף אחד חושב צעד אחד קדימה על מה יהיה אח"כ.

הישראלים מתגלים בגדולתם בעיתות משבר. אבל הגיע הזמן לעשות את זה נכון. להצליח לאתר את אלה שבאמת זקוקים לעזרה ולתת להם אותה בלי לדרוש מהם בתמורה לוותר על הפרטיות שלהם, בלי לגרום להם לחשוף את עצמם בצורה משפילה בפני מצלמות טלויזיה או באולפני תכניות הבוקר ואחה"צ ובמקרים נדירים גם בפרייםטיים של מדורת השבט.

לכל ישראלי שזקוק לעזרה מגיע לקבל אותה. המדינה חייבת לקחת אחריות. האחריות הזו כוללת בין השאר המשך התקצוב והמימון של ארגוני החברה האזרחית שמסייעים לכל האזרחים כל השנה. רק כך ניתן יהיה לעזור בלי אפלייה, בלי הדרה, בלי יצירת מעמד חדש של ישראלים, מעמד ה"לירן חולצה אפורה" של המרוסקים כלכלית.