לא אשכח את חודש אפריל 1990. שימשתי אז בתפקיד דובר התנועה הרפורמית בישראל. מוטי גילת החל לפרסם שנה או שנתיים קודם לכן את סיפורי דרעי. השחיתות במערכת הפוליטית היתה באותה תקופה בעלייה גדולה. השיא היה בתרגיל המסריח של שמעון פרס שכלכך רצה להיות ראש ממשלה ומבחינתי תמיד ישאר חתרן בלתי נלאה ו"אני לוזר?".

יום אחד כך שמענו הגיע איזה איש אחד, אם אני לא טועה, סגן אלוף במילואים, והתיישב לו לשביתת רעב מול הכנסת. לא הרבה התייחסו אליו. מעט חברי כנסת הלכו לבקר אותו. את העיתונות זה כמעט ולא עניין. הוא ישב שם לבדו כמה ימים טובים עד, ואני מצטער אם אינני זוכר טוב מספיק, עד שיעקב אחימאיר, אז הכתב הפרלמנטרי של ערוץ 1 פגש אותו. (יסלחו לי בבקשה ההסטוריונים ושאר המצטרפים למחאה באותם הימים. הזכרון שלי לא מה שהיה ואני כותב את הדברים כפי שהם צרובים בזכרוני היום)

IMG_0001 (3)

הכתבה ששודרה בסוף אותו שבוע עשתה גלים. העלייה לרגל החלה. הססמה מושחתים נמאסתם החלה להכתב על הבריסטולים, אז עוד לא היתה ממש בעייה להפגין ולשבת ממש מול הכנסת. המחאה של קדיש החלה לתפוס תאוצה. פסח הגיע ועמה גם ג'ינג'י צעיר אחד שהחליט לקחת את המחאה צעד קדימה, הוא קיים את ארוחת ליל הסדר מול ביתו של נשיא המדינה. הדרישה היתה פשוטה. שינוי שיטת הממשל כך שתרגילים מסריחים כמו ששמעון פרס רקח לא יהיו אפשריים.

שבועות קצרים לאחר מכן התקיימה הפגנה גדולה ברחוב רוטשילד, לא רחוק מבית מוזיאון ההגנה. מקום מושבו של אליהו גולומב. היה זה הספתח להפגנה הענקית שהתקיימה יום למחרת בכיכר מלכי ישראל, כפי שנקראה אז לפני הרצח הפוליטי המתועב שהיה כאן.

במוצ"ש היתה הכיכר מלאה עד אפס מקום. אי אפשר היה להכניס בה סיכה. שתי ססמאות מרכזיות התנססו בה "מושחתים נמאסתם" ו"לשנות את שיטת הממשל". התיעוב משמעון פרס והתרגיל המסריח שלו היה כלכך גדול שכל מה שרצו אז המוחים היה למצוא שיטת ממשל אחרת. כזו שתמנע תרגילים כאלה בעתיד.

הסוף ידוע החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה עבר. יצחק רבין לא נבחר בעזרתו אבל אחרי שנרצח היה החוק הזה אחד מהכלים המרכזיים שהושיב על כסא ראש הממשלה, בפעם הראשונה, את בנימין נתניהו.

עברו 30 שנה וקצת. ליד בית ראש הממשלה ברחוב בלפור התמקם מוחה חדש. גם הוא איש צבא. תת אלוף. אמיר השכל. גם הוא עם אותה ססמה ממש "מושחתים נמאסתם". גם הוא רוצה לשנות את המצב. גם ממנו התעלמה התקשורת שבועות ארוכים. במקרה שלו הוא לא נדרש לשבות רעב, הוא פשוט נעצר בצורה שלומיאלית על ידי המשטרה ומאז הכל הסטוריה.

מי שמחפש קווי דמיון בין מחאות חברתיות ופוליטיות אסור לו להשוות את המחאה של שנת 2020 לזו של שנת 2011. הוא צריך להשוות אותה דווקא לזו של אבי קדיש מ-1990. המיוחד בה הוא שמי שהתחיל אותה היו אנשים מבוגרים. לא צעירים, לא בני נוער. אנשים שכבר עברו משהו בחיים. העובדה שהם אנשי צבא לשעבר, מבחינתי לפחות לא משחקת תפקיד. תמיד חשבתי שאנשי צבא הם לא דוגמא טובה לשום דבר, אבל השניים האלה, קדיש והשכל הם זן אחר. הם לא באו למחות בתור אנשי צבא לשעבר. הם הגיעו לשנות את השיטה כי הם אזרחים שאכפת להם לא מגורלם האישי אלא מגורלה של המדינה.

בשבוע שעבר הגיע אבי קדיש למאהל בבלפור. הוא נעצר, לא ממש מפתיע. בראיון שנתן לאמיר בן דוד בזמן ישראל הוא מספר שהעיתונאים הצעירים שסיקרו את מעצרו והבאתו לבית המשפט כלל לא הכירו אותו, לא הכירו את סיפור המחאה מלפני 30 שנה. לי נדמה שמדובר בתעודת עניות למקצוע העיתונות. אבל מי אני שאשפוט.

באוגוסט 2011 כתבתי מאמר רחב היקף שהשווה בין המאבק של דפני ליף וחבריה לזה של ויקי קנפו והאמהות החד הוריות. ניתחתי אותו בכלים של ניהול מאבקים ציבוריים לשינוי חברתי. קבעתי אז באוגוסט, ממש בתוך המאבק, שדינו להכשל. חטפתי על זה חזק. עד היום אני חושב שבגדול הוא נכשל.

היום אני מתחיל לנתח ולהשוות את מחאת "מושחתים נמאסתם" של אבי קדיש, לזו שמוביל אמיר השכל ברחוב בלפור. נדמה לי שהפעם יש סיכוי לשינוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s