אתמול בבוקר נגמרו לי המילים. לא הצלחתי להשלים משפטים. משהו בעיניים לא היה ממש ברור. מיד חשבתי על שבץ או משהו דומה. הצוות הנפלא שלי במשרד ראה אותי וידע שמשהו לא בסדר, "היית לבן כמו סיד", הם אמרו לי אח"כ. בסגנון ההתנהגות המטופש שלי לא הסכמתי לקבל עזרה מהם, משהו שצריך להלחם בו, הזמנתי מד"א. ירדתי לרחוב לחכות. חיכיתי רבע שעה. צלצלתי אולי ארבע פעמים ושאלתי איפה הם, אמרתי שאני חושב שאני בסטרוק ושכדאי שיגיעו מהר.
כמו השליחים של תן ביס או הנהגים של גט גם מד"א סיפרו סיפורים על איפה נמצאת הניידת שלהם ושהיא ממש קרוב. זה לקח בערך רבע
שעה. איך אני יודע? החברים שלי היו מאחורה, שמרו עליי, הם הציעו כמה פעמים לקחת אותי בעצמם, אמרו שזה מוגזם לחכות כלכך הרבה זמן.
הנהג שהוא גם איש הצוות הבכיר שמע את טענותי, "אם אתה רוצה תתלונן למנהל", הוא אמר בתקיפות, אח"כ קצת נרגע והתנצל, "זה הפקקים", הוא אמר. "אין מה לעשות", לידיעת ראש העיר והמיועד בעיני עצמו לתפקיד בכיר בממשלה.
לקחו מדדים, אמרו שלחץ דם גבוה, שאולי דברים אחרים. הגענו לאיכילוב. הדבר הראשון שנותנים לך זה שקית נייר לתוכה יכניסו את כל הבדיקות. בחלק האחורי שלה הנחיות והסברים. בצורה טובה דווקא, אבל נדמה לי, לא בטוח שזה היה רק בעברית, לא ברוסית, לא בערבית לא באף שפה אחרת. אולי אפשר היה לבקש, מודה שלא הייתי שם.
חיכיתי לרופא/ה. בינתיים דיברתי קצת עם המתמחות, עם האחיות ובעיקר עם עצמי, להבין אם אני עדיין מאבד את המילים. עדיין לא מצליח לחבר משפטים. למרבה הפליאה בשעת הבוקר המוקדמת יחסית שהגעתי לא היה הרבה לחץ בחדר המיון. הדברים הלכו די מהר. בדיקות דם, ירידה לסי.טי עוד כמה בדיקות,
חשבתי שאהיה לפחות עד אחה"צ, בהנחיות על המעטפה אמרו שאתכונן להיות שם לפחות 4 שעות סביר להניח שיותר. חיכיתי בשקט. לא נתנו לי לרדת מהמיטה, יש חשש לארוע מוחי הם אמרו. אז נחתי, כתבתי, המשכתי לדבר לעצמי.
אחת המתמחות הגיעה. הבדיקות שלך יצאו תקינות. אבל יש לך רמה נמוכה מידי של אשלגן, ניתן לך טיפול ונשחרר אותך. "אבל מה לדעתך הסיבה שאיבדתי את המילים", שאלתי. "טוב אני אדאג לך לרופאה". אחרי כמה דקות הגיע הרופאה. לא זו שקיבלה אותי בבוקר. "אני נותנת לך מכתב שחרור, כדורים נגד כאבים, תלך לרופא משפחה ורופא כאב", היא אמרה. ואני הנהנתי בראשי ולא ממש הבנתי איך רופא כאב מתקשר לסי טי שעברתי בראש. היא אמרה שהיא הולכת לבדוק משהו ואני החלטתי להסתכל על מכתב השחרור ששמה על המיטה. השם שעליו היה של מישהו אחר, חולה שהגיע עם כאבי גב.
צעקתי לה שהיא משחררת את האיש הלא נכון. היא ושאר הרופאים/מתמחים, קצת נלחצו, ביקשו סליחה. אחרי כמה דקות הגיעה הרופאה שבדקה אותי. צריך לעשות כך וכך וכך. היא אמרה. ואני הקשיתי "ובכל זאת מה בדיוק קרה לי", "כנראה שחווית ארוע קטן, בלי שנשארו עקבות, אבל צריך לעשות בדיקות נוספות".
הודיתי, זה היה מהר. שלוש וחצי שעות אחרי שנכנסתי לחדר המיון הייתי בחוץ. הגוף בקושי נשא אותי. הגעתי למשרד, הצלחתי להחזיק מעמד עוד כמה שעות וחזרתי הביתה. עכשיו נתחיל בעוד בירורים, כאילו שלא הספיקו לי צרות בריאותיות בחודשים האחרונים.
ותמיד הדברים האלה קורים לפני החגים או בזמן שאתה מנסה לעשות דברים שחשובים לך מאד.
חייב מילה של תודה לרופאות, בעיקר רופאות, ולאחיות באיכילוב. זה היה יעיל ומהיר. אני לא מקנא בהן שיש לחץ.
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 