בין הצעירים לאזרחים הותיקים יש קבוצה לא קטנה של ישראלים שאף אחד לא מכיר אותם והם במצוקה הולכת וגדלה.

הממשלה דנה אתמול סוף סוף בכלים לסיוע בהתמודדות עם הקורונה של אזרחים ותיקים, קשישים, כאלה שנמצאים במסגרות של דיור מוגן או בבית. חשוב ונחוץ בטירוף. הממשלה גם דנה כל הזמן בדרכים לסייע לאוכלוסיות צעירות יותר. גם חשוב מאד.

אבל מסתבר שיש אוכלוסייה לא קטנה של ישראלים שנופלת בין הכסאות. שאף אחד לא ממש מתייחס אליה בעיקר בגלל שהם לא רשומים בשום מקום וקשה לאתר אותם.

מדובר בישראלים.ות בגילאי 50 עד לגיל הפרישה, 62 לנשים 67 לגברים. ישראלים שלא רשומים במערכות הרווחה כי רובם לא הגיעו לשם או לא רצו להיות מדווחים. בניגוד לאזרחים ותיקים שאפשר לזהות אותם בקלות על פי תאריך הלידה שלהם או אמהות חד הוריות שרשומות בצורה מסודרת במחשבי הביטוח הלאומי הקבוצה שאני מדבר עליה היא קבוצה שקופה.

בעקבות משבר הקורונה פוטרו או הוצאו לחל"ת לא מעט עובדים בני 45+. רובם לא הוחזרו לעבודה. למעסיקים רבים זו היתה הזדמנות פז "להפטר" מעובדים ותיקים שככל הנראה עלויות העסקתם גבוהה יותר מעלות העסקת צעירים.

חלק לא מבוטל מאותם ישראלים הם אנשים בודדים. כאלה שמתגוררים לבד. לחלקם יש משפחות ולחלקן לא. חלקם בקשר עם בני המשפחה או חברים וחלקם מתמודדים יום יום ושעה שעה עם המשבר שנפל עליהם לבד. בלי אף אחד.

בדרך כלל הם לא פונים לבקש עזרה. מתביישים. אולי גאוותנים מידי. מחלקות הרווחה לא מכירות אותם ולמה שיכירו אם הם לא מצלצלים ואומרים שהם זקוקים לסיוע. חלקם משווע למישהו שיקשיב להם. שיציע להם עבודה, חלקם זקוק לתרומות של מזון אך קשה להם לבקש.

קבוצה לא קטנה של ישראלים שהיו תמיד אזרחים עצמאיים שדאגו לעצמם ולתא המשפחתי שלהם. הם הצליחו לעמוד על הרגליים בלי שנדרשו לסיוע של מערכות הרווחה והיום הם נופלים בין הכסאות.

כשהם מפוטרים או מוצאים לחל"ת האשראי בבנק נפגע. היכולת לשלם שכ"ד נעלמת. מי מהם שזקוק לתרופות מפסיק לרכוש אותן או את חלקן.

הבעייה הכי גדולה היא שהם לא נמצאים באף קבוצה שזכאית לסיוע ממשלתי ממשי.

הישראלים.ות השקופים האלה צריכים להתמודד לבד עם קשיים הולכים וגדלים. הסגר לא מטיב איתם. יש ביניהם כאלה שימים ארוכים נמצאים בבית לבד בלי לדבר עם אף אחד כי מערכות ההתנדבות והתמיכה הממשלתיות, העירוניות או ההתנדבותיות לא יודעות שהם בכלל קיימים.

הכרתי את חלקם לראשונה לפני מספר חודשים בעת ששהיתי בבית חולים לצורך ניתוח. היו איתי כמה כאלה שהגיעו למחלקה לבד. שהו בלי אף אחד לידם במשך ימים ארוכים לאחר הטיפול/ניתוח שעברו. אף אחד לא שאל אותם למה הם לבד. העובדות הסוציאליות לא באו לשאול עם הם צריכים משהו כי אף אחד לא חשב שיש צורך להזמין אותם.

אם לא נסתכל עליהם ונאתר אותם אנו עלולים לאחר את המועד ולמצוא את חלקם במצב של ריקבון מתקדם אחרי ששכניהם לא יוכלו יותר לשאת את הריח החריף הנודף מדירותיהם.

יש ואפשר לעשות משהו כדי להקדים תרופה לתופעה רק צריך להכיר בה. הבעייה היא שאלו שיושבים על כסאות מקבלי ההחלטות לא מעוניינים כנראה באחריות לטפל בקבוצה חדשה של ישראלים. זו כנראה מחוייבות ואחריות גדולה מידי.