על הבדידות ואובדן האמון ביושבי הכסאות בכנסת ובממשלה

אני רגיל לחיות לבד. להיות לבד. כבר די הרבה שנים. חלק מבחירה חלק מאין ברירה. בחגים תמיד הכי קשה. הייתי מקבל הזמנות להתארח, אף פעם לא הולך. מתבייש, נבוך, לא מרגיש בנוח. חשבתי שהסגרים והמגבלות של הקורונה לא ישפיעו עליי כי אני רגיל.

מסתבר שלא. זה משהו אחר. זו בדידות מסוג שאני לא מכיר ולא לגמרי יודע איך מתמודדים איתה. לגמרי מבין את כל מי שכותב ומספר שזה גומר אותו או אותה. בדידות של איבוד התקווה. בדידות של חוסר ידיעה. בדידות של מחסור ואובדן דרך

אתמול שהלכתי לרופא ראיתי שני אזרחים הולכים ברחוב. אחד עם מסיכה על הפנים השני לא. שאלתי מדוע. בלי לעפעף ענה לי המבוגר, עם המסיכה,

"נפלה לו, אנחנו הולכים הביתה להביא אחת", הצעיר, שהחזיק את הלולב והאתרוג בידיו, צחקק לו והם המשיכו בדרכם כאילו כלום.

ואז נזכרתי בנבחרים שלנו. האמת היא שמוזר לי לקרוא להם נבחרים כי את רובם אף אחד לא בחר. בחרנו מפלגה, הצבענו אולי לראשי המפלגה, אולי למקום שני או שלישי אבל לרוב "הנבחרים" לא הצבענו, הם פשוט היו שם ברשימה. האמת היא שמי שבחר אותם זה תמיד קבוצות קטנות של אנשים, לפעמים בודדים ולפעמים קבוצות טיפה יותר גדולות, כאילו בדמוקרטיה.

הם בעצם לא נבחרים הם בסה"כ כאלו שיש להם כסאות במליאת הכנסת ובמשרדי השרים והמנכלי"ם במשרדי הממשלה וכמה אני בעצם אמור להעריך אותם. לכבד אותם על התפקידים שהם ממלאים. לדעת שהם בעצם פרצופה של המדינה. פרצופו של החוק.ואז חטפתי את המכה לפנים. אני מודה שדי בתמימות נפל לי האסימון. הם בכלל לא מייצגים את המדינה או את החוק. ואני בכוונה אומר הם כי מסתבר שגם מי שחשבתי שהוא ממש בסדר, הוא לא בהכרח.

והבעייה הגדולה היא לא אי הציות לחוק. הבעייה היא בשקרים שבאים אחר כך. בתירוצים שמשתמשים בהם כדי לחפות על השגיאות/טעויות סתם מעשים מטופשים שהם עשו פשוט כי הם יכולים.

הבעייה הגדולה היא שזה עובר אצל כולם מנשיא המדינה האהוב עליי, דרך ראש הממשלה, ח"כ בכיר אחד ועוד אחד וגם אחת ועוד אחת, שרים ושרות

ראשי ערים וחברי.ות כנסת. האמת היא שאני משוכנע שכולם מצפצפים על הנחיות הקורונה, רק שהם עוד לא נתפסו.

ולמה זה מביא בסוף. רק לדבר אחד. לחוסר אמון, לאובדן ההערכה, לאיבוד היכולת להאמין למשהו שיוצא להם מהפה.

אז אני בסגר ואני לבד. ותאמינו לי זה ממש קשה, בטח שכשאתה בקבוצת סיכון. ותאמינו לי יש עוד הרבה כאלה. אבל מה האלטרנטיבה? הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו זה שלא תהייה אכיפה בררנית ושיפעילו את מבחן בוזגלו גם על אלה שעל שמם רשום כרגע מקום בבית המחוקקים או במשרדי הממשלה. אבל לא סתם בוזגלו. כפול שתיים. כדי להרתיע אותם. כדי להחזיר אותם למצב שכשמסתכלים עליהם יודעים שמילה שלהם זו מילה.