הרבה ימים עברו עליי לפני שהצלחתי לשבת ולכתוב את הפוסט הזה. פוסט לא קל אני מזהיר מראש. לפחות לא לי. הימים האלה של הקורונה מוציאים מהאדם את הטוב ואת הרע שלו, את החוזקות והחולשות. גם אצלי.

אף פעם לא הייתי איש חברותי במיוחד. ככל הנראה זה הגיע מרגשי הנחיתות הגדולים שלי כבר בילדות. אם מישהו ינתח לעומק אני מניח שהעובדה שהייתי ילד כאפות, משקפופר עם אוזניים בולטות ושיער מקורזל שדומה לליפה, לא סייעה הרבה לביטחון הזה שלי. בטח לא היחס שקיבלתי מחברי וחברותי לכיתה, לבית הספר. מניח גם שהקשרים המשפחתיים לא היו מאלו שעזרו להרגשות הדחייה האין סופיות. שורה תחתונה, העדפתי בחלק גדול מהמקרים להיות לבד

אבל יותר מזה, העדפתי תמיד לנסות להיות שונה. לא כמו האחרים. אני זוכר שכשאפילו התחלתי לעשן בתיכון בחרתי לרכוש סיגריות שאחרים לא קנו. והייתי שם אותם בקופסת פח כדי שאהיה שונה. כך גם עם הבגדים, התחביבים וכל דבר אחר בחיים שלי.

הלבד היה טוב בקטעים מסויימים אבל הכמיהה לביחד היתה תמיד גדולה. זה לא ממש עבד. פחדתי תמיד להפתח. להגיד באמת מה שאני חושב ומרגיש. הפחד מדחייה כמו מעזיבה היה ענק.

לא אשכח את היום שבו אחת מחברותי רכשה לי חותמת ועליה היה כתוב "מבטיחה לא לעזוב", כל בוקר לפני שיצאתי מהבית היא היתה מחתימה לי את היד. כמו שאתם מבינים.ות זה לא ממש עזר. במשך השנים הלבד הפך להיות חלק ממני.

שקעתי בעבודה, אם תרצו בקריירה, זה איפשר לי להיות עם אנשים מסביבי רוב שעות היום. בערב הלבד חזר. כך גם בסופי השבוע.  העובדה שהייתי נייד איפשרה לי לפחות להסתובב בארץ. לנסוע ולצלם. להגיע לכל מקום שרציתי בלי מגבלה, זה מילה לי את השעות ובזמנים מסויימים אפילו הרגשתי טוב עם עצמי.

כל זה הסתיים בערך לפני שנה וחצי. כמי שדאג תמיד לאחרים ולא ממש טיפל בעצמו, לא בבירוקרטיה ולא בבריאות, הגיע זמני לשלם את המחיר. ושילמתי אותו בענק. הכל התרסק. שום דבר לא נשאר שלם.

כשיצאתי מחדש לאויר התברר לי שמה שהיה לא יהיה. לא סתם לא יהיה, אפילו לא קרוב. גיליתי עד כמה המרחק גדול ממדינת ישראל כולה לירושלים. גיליתי מי באמת חבר אמיתי ומי רק בדיבורים כי היה צריך ממני משהו במשך הזמן.

הגילויים הללו לא היו הדבר הקשה ביותר. הכי קשה היה להבין שכמעט בגיל 60 צריך להתחיל הכל מחדש. לזכות באמון של אנשים, לקבל מעט תמיכה, לאפשר להסתכל בעיניים מבלי להרגיש בושה, או אם להרגיש בושה לנסות ולהתגבר עליה כי בסופו של דבר ידעתי לגבי עצמי דבר אחד. תמיד ניסיתי לעשות טוב לאחרים. הכי טוב שיכולתי. גם אם שגיתי, גם אם נכשלתי. לפחות ניסיתי.

תמיד ידעתי שמול האופטימיות האין סופית שלי עומד חוסר האמון במי שמולי. חוסר אמון משולב בבושה שמנע ממני תמיד לבקש עזרה. גם בקטעים הקשים ביותר. בימים שבהם לא היה מה לאכול, שאת החשמל בבית כמעט וניתקו, שכסף לאוטובוס לא היה, שלא לדבר על היכולת להשתמש בו בשל המצב הרפואי שלי שהלך והחמיר. ואת הכל לבד.

כדי להיות ברור. אני לא חושב שאני מלאך. ממש לא. עשיתי דברים מטופשים בחיי. ברמה האישית, ברמת העבודה בכל. אבל נדמה לי שלמרות זאת עשיתי יותר טוב מאשר רע. הבעייה הראשונה היא שמה שזוכרים לך זה רק את הרע,  הבעייה השנייה שהתדמית של אדם מתרסקת במהירות הרבה יותר גדולה מהזמן שלקח לו לייצר אותה. מתברר שלעמוד על שלך זה לא דבר פשוט, להלחם בטחנות רוח עושה אותך הרבה יותר גרוע מסתם דון קישוט. ואני, מה לעשות, יש לי פה גדול. תמיד אמרתי שלמען מי שפגעו בו אעשה הכל כדי להגן עליו, גם במחיר אישי כבד. ושילמתי מחיר כבד במשך שנים רבות. גם עכשיו.

לא באתי בטענות לאף אחד. תמיד אמרתי שמי שרוצה להיות איתי או בשבילי שם יעשה את זה בלי דרישות ומי שלא אז לא. אבל לא תיארתי לעצמי כמה זה קשה, עד שהגיעה הקורונה.

כן חברות.ים, הקורונה הזו היא הרבה יותר מורכבת מסובכת ומסוכנת ממה שאתם יכולים.ות לתאר. הלבד שהיא הביאה על אנשים שכמוני הוא לבד של צינוק ממש. חוסר היכולת להתנייע בחופשיות, הפחד מחוסר היכולת הכלכלית, מהעובדה שבעוד רגע לא יהיה איך לשלם שכ"ד, חשבונות חשמל ומים, אפילו לקנות אוכל ומוצרים לבית. ויותר מזה, להיות לבד יום יום ושעה שעה. בלי אף אחד אמיתי לדבר איתו, בלי מישהו שאפשר לחלק איתו את המחשבות הכי אפלות.

סליחה. מצאתי אחת כזו. מישהי שהחליטה שמגיע לי קצת יותר בחיים והחליטה לנסות ולהרים אותי. העובדה שאני עדיין נושם, שמסוגל בכלל לכתוב ולתקשר, הכל זה בזכותה. בלעדיה זה היה נגמר מזמן. אבל גם היא בחיים שלה. היא יכולה להקדיש לי את המעט שיש לה וזה מבחינתי עולם ומלואו, בסוף אני נשאר לבד.

כשמצאו את גופתו של עיתונאי מעריב, יוסי גרינשטיין והתפרסמו העובדות על מותו המיותר התחלתי לרעוד. הרגשתי שהוא ואני זה בדיוק אותו הדבר רק שבשבילו זה סוף סוף הסתיים. החיים בצורה הזו. בדרך הלא הגיונית וראוייה למי שנתן את חייו למען החברה הישראלית. הבנתי שאחד הדברים הנוראים שעושה הקורונה היא הבידוד החברתי הבלתי נתפס שהיא גורמת במיוחד לאלה שאין להם עורף משפחתי או חברתי. שמי שהיה לבד יהיה מעכשיו הרבה יותר לבד. שמי שאף אחד לא היה לצידו באמת ישאר מנודה לזמן לא ידוע. אם הוא יצליח לעמוד בזה מה טוב, אם לא, ככל הנראה שבשלב כזה או אחר הוא יוותר. יעלם. יגמר.

בשנה האחרונה איבדתי שני הורים, את אמה של ביתי ואת הקשר עם משפחתי שממילא לא היה מהמשופרים, על החברות.ים כבר כתבתי, אבל תמיד אפשר להגיד שזו אשמתי, שלא נתתי לאף אחד להכנס. שהעדפתי להיות לבד במקום ביחד, שלא רציתי לשתף. נו באמת. לשתף במה. במצב הרפואי ההולך ומחמיר כדי שיבואו לטפל בי כאילו הייתי אדם סיעודי שיושב בתוך הכלא שנקרא הגוף שלו ומסתכל החוצה? לשתף במכאוב הנוראי מהמקום שאיתו חשבתי שאוכל להשתקם ושהיום אני מרגיש שסוגר עליי ורוצה להקיא אותי החוצה כמה שיותר מהר.

מאז הסגר הראשון אני בהרגשה נוראה של לבד. של בדידות. הגיוני במידה מסויימת אבל לא לגמרי. אני קורא על הפרוייקטים הרבים במשרדי הממשלה ובארגונים החברתיים בנושא הפגת הבדידות אצל האזרחים הותיקים ושואל איפה אלו שיצאו בחוץ. שהם כבר לא בני 30 או ארבעים אבל עוד לא הגיעו למעמד של אזרח ותיק. מי מסתכל עליהם. מי הסתכל על יוסי גרינשטיין, מי מסתכל עליי. לפני כמה חודשים עברתי ניתוח. לא מאד מסובך אבל בכל זאת בהרדמה מלאה וכמה ימי אשפוז.

"כהרגלי בקודש", הגעתי לבד לבית החולים. לא סיפרתי לאף אחד, כמעט, שאני הולך לכמה ימים, לא ממש רציתי שיבואו לבקר, התביישתי. בעיקר בעצמי ובמצבי. כשיצאתי מבית החולים הייתי קצת מאוכזב, אפילו קצת כועס, "איך זה יכול להיות", שאלתי את עצמי "שבמשך שלושה ימים אף אחד מהצוות התומך של בית החולים לא הגיע אפילו לשאול אם אני צריך עזרה, אם אני זקוק למשהו". אחרי חודש וחצי בערך כתבתי על זה פוסט בפייס שלי. כתבתי שם שאם הנוהל בכל בית חולים היה כזה שברגע שמגיע מישהו שנמצא יותר מ-24 שעות לבד ואף אחד לא מבקר אותו, תגיע העוסי"ת לשאול אותו מה שלומו ואם הוא זקוק למשהו, אח"כ היא גם יכולה להעביר את הפרטים שלו, אם יחפוץ בכך כמובן, למחלקת הרווחה הרלוונטית כדי שהם יוכלו להמשיך את הטיפול משם. לקחת את האחריות לוודא שאחרי שהוא מגיע הביתה הוא לא יהיה כלכך לבד.

הפוסט שלי קיבל בעיקר מטר של צעקות וקללות, כן כן, קללות מעובדות סוציאליות ובעיקר מבני משפחותיהם שטענו שהם עובדות כלכך קשה שאין להן זמן ואיך אני בכלל מעז לבקר אותן על מה שהן עושות או לא עושות. אז זהו, הטענה שלי לא היתה אליהן אלא כלפי המערכת שמתעלמת מקבוצה הולכת וגדלה של אזרחים בודדים שבגלל הפרופיל האישי שלהם נופלים בין הכסאות. נשארים לבד. בית החולים, כך חשבתי וכך אני חושב גם היום, הוא צומת חשוב לוודא שהם קיימים ואולי לסייע להם להתרומם.

עברו 7 חודשים מאז התנחלה כאן הקורונה ומבחינתי הזמן עומד. הוא מסמן שהוא לא רוצה להתקדם לשום מקום ומבהיר לי שאני חי על זמן שאול. על נגיעות ואינטימיות ממילא אין על מה לדבר והרצון לא להיות לבד מתחלף לו בציפיה לסוף. לסיכום הדברים. מזמן לא חייכתי, מזמן לא הרגשתי סיפוק בדברים שאני עושה למרות שנדמה לי שבחצי השנה האחרונה שמתי יסודות למשהו ממש טוב שיכול להיות כאן, אבל זה לא מספיק. התשוקה נעלמה, הברק בעיניים כבר לא קיים, האדרנלין כבר לא זורם בעורקים ומזרים את החמצן שכלכך נחוץ לנשימה.

כרגע אני פשוט עובר מיום אחד לזה שאחריו. לא ברור כמה זמן זה עוד יחזיק מעמד. מנסה. בעבר היו לי מספיק כוחות כדי לדעת שאצליח לעבור הכל. הם נעלמו. התנדפו להם בענן הריחוק החברתי. רק תזכרו יש כמוני לא מעט אחרים. אזרחים שקופים מהסוג שאינו נמצא ברחובות. אזרחים שקופים מול מערכת שלא מנסה לאתר אותם כי הם עוד לא הפכו לסיפור ששווה לספר אותו. אולי אני אהיה הסיפור.

3 תגובות בנושא “לחיות לבד, למות לבד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s