5 מחשבות על השבוע שהיה וזה שיהיה

השבוע הזה דווקא אמור להתחיל טוב. הממשלה סוף סוף החליטה לפתוח חזרה את המשק. זה אמנם לא מבטיח שיצאנו מהקורונה אבל לפחות אפשר לנסות לנשום קצת אויר בצורה חופשית יותר. יש מי שיגיד שזה בגלל הבחירות ושאם הן לא היו היינו ממשיכים בסוג המוזר הזה של סגר לא סגר אבל אם חלק מהישראלים ינשמו לרווחה קצת בימים הקרובים זה גם משהו.

ומול כל הטוב הזה שמביאים לנו החבר'ה הטובים שם בממשלה אי אפשר בלי להתעכב על כמה ארועים או מהלכים שאיך להגיד בעדינות, קצת מרגיזים.

האלימות בחברה הערבית

פתאום כולם מדברים עם הצורך למגר את האלימות בחברה הערבית כאילו גילו את אמריקה, כאילו זה משהו חדש. בסוף השבוע היתה הפגנת ענק שנייה באום אל-פאחם. הפעם המשטרה החליטה לא להתעמת עם המפגינים, נו שוין, הרי בפעם הקודמת היא הפסידה במאבק. היה מפגן מרשים ביותר של סולידריות, מהסוג שאנחנו רוצים לראות כל יום ולא רק בחברה הערבית, לא מעט יהודים הגיעו לתמוך, כמובן שגם חברי הכנסת מהשמאל היו שם, אם אפשר לקושש קול או שניים אז למה לא. אבל אז הגיע מוצ"ש ועמו הידיעה שמישהו ריסס בעשרות קליעים את מנכ"ל העירייה בקלנאסוואה ואני הרגשתי כאילו מישהו תוקע סכין בבטן וגם מסובב אותה, פעמיים. והמשטרה? היא תמשיך בפעולות הקוסמטיקה שלה. ככל הנראה רק לזה היא טובה

יש לנו נוחי דנקנר חדש

פעם היתה לנו אי.די.בי והיה לנו נוחי דנקנר, האיש שרץ לקנות כל דבר מתחת לכל עץ רענן, האיש שכל בחירי המשק סגדו לו כאילו היה קיסר יפן, לפחות. ואז הוא הלך אבל בשנים האחרונות אנחנו לאט לאט רואים שנולד כאן נוחי דנקנר חדש. איציק אברכהן קוראים לו, מנכ"ל שופרסל, בין השניים יש הבדל משמעותי גדול, הראשון עשה בעיקר לעצמו ואילו מנכ"ל שופרסל עושה הכל למען בעלי המניות שלו ובכל זאת יש משהו דומה בהתנהלות של השניים. סוג של כוחניות שמביאה להקמתו של מונופול אימתני שמשתלט על החיים שלנו, קובע לנו מחירים, בדרך כלל גבוהים, ומנסה להפוך לרמי לוי רק יקר יותר. דבר טוב אחד אולי יוצא מזה כאשר השבוע התבשרנו שכמה סיטונאים החליטו להתאגד ולפתח פלטפורמה מכירה זולה יחסית לבעלי ההעסקים הקטנים שמבקשים לרכוש מוצרי מזון וטואלטיקה ללקוחות שלהם בלי שהם צריכים לקרוע אותם במחירים, בעיקר בפרפריה הגאוגרפית והחברתית. לא בטוח שהם יצליחו לייצר תחרות אמיתית מול המגהשופרסל אבל נקודות זכות על הנסיון בטח יש להם.

ערך החיים בצבא

ארוע לא קל היה השבוע. חייל מיחידה מובחרת שהיה באימון הותקף על ידי שני אלמונים, נאבק בהם, הצליח למנוע מהם לקחת את מחסניות הכדורים אך לאחר שנפצע קל, לא הצליח למנוע את גניבת נשקו. את חייו לעומת זאת הוא הציל ולא נחטף. יש מי שאומר שהוא התנהג כפי שמצופה ממנו אך הכותרת באה דווקא מכיוון אחר, בלי להתפלא שהיא היתה זו שתפסה את מהדורות החדשות. היו אלה דבריו של קצין בכיר, מפקד סיירת אגוז שהודיע שמבחינתו החייל אינו כשיר להיות לוחם קומנדו. אם הוא לא מסוגל לגבור על שני גברים לא מאומנים, סיפרו לנו אמצעי התקשורת, הוא לא עובר את הרף המינימלי להיות לוחם חי"ר מיומן. רמבו כבר אמרנו? לקח לו לקצין בערך יום וחצי להתנצל בחצי פה, בכירים בצבא תקפו אותו על האמירה הכוחנית שלו. אבל הי, אם יש לנו כוחניות מכוערת בשופרסל מי אנחנו שנלין על קצין קומנדו שכל רצונו זה לחזור הביתה אחרי פעולה עם כל החיילים שלו, חיים או מתים.

המשק נפתח

סוף סוף זה קורה. הממשלה שלנו הצליחה לקבל החלטה. היא אמנם משכה את הדרמה עד הרגע האחרון כאשר היא מורטת את עצביהם של בעלי המסעדות, אולמות הארועים והאטרקציות ושאר בעלי העסקים המרוסקים מהשנה החולפת אבל היא לפחות קיבלה החלטה. אם זו החלטה טובה או גרועה אני מניח שנדע בתוך מספר שבועות אבל הדבר המרגיז יותר הוא שעד עכשיו, שבועיים לפני הבחירות וכשלושה חודשים לפני המועד שבו יסתיימו מענקי החל"ת, הקפאת החזרי ההלוואות והמשכנתאות, ממשלתנו היקרה לא טרחה לפרסם תכנית פעולה ליום שאחרי הקורונה.

אני לא מדבר על תקציב מדינה, אפילו לא על חוק הסדרים. זה די ברור שמחכים לראות מה יביאו עלינו הבחירות. אבל איפה אנשי המקצוע במשרדי הממשלה. אלה שטוענים כל יום ולפעמים פעמיים ביום שהפוליטיקאים חוסמים אותם ומפריעים להם לעבוד. למה הם לא מציגים, בצורה רשמית או בהדלפה, את התובנות שלהם להחזרת המדינה המתפוררת שלנו לחיים שאחרי הקורונה, איפה הם עם תוכניות מפורטות המציגות אופק חיוני לחיים ביום שבו המערכות הפיננסיות ושאר הגופים עתירי הממון במשק ידרשו את ליטרת הבשר שלהם.

הלך השמאל

ככל הנראה הבחירות האלה הן סופו של השמאל הישראלי הטהור. לא זה שמתחבא בחלקים קטנים במפלגות מרכז-שמאל כמו שהן אוהבות לכנות את עצמן. השמאל הבסיסי שמשלב עמדות מדיניות הקוראות להקמתה של מדינה פלשתינאית יחד עם חופש דת ומצפון כשאלה מתחברים לסממנים חיצוניים כמו תחבורה ציבורית בשבת ככלי המייצג את הזכות לחיים, השמאל הזה נאבק בימים האלה על חייו. האם יש לו בייס רחב מספיק כדי שנציגיו ימשיכו לייצג אותו בכנסת או שאולי הגיע הזמן לשחרר. תזכרו, לפני כמה חודשים היו רבים שאמרו שהמפלגה שצריך לשחרר אותה מאיתנו היא מפלגת העבודה. שהגיע זמנה. ואז הגיעה מרב מיכאלי עם מיכל חמצן שכרגע נראה שמספיק כדי לעבור את אחוז החסימה ועוד קצת. כמה זמן זה יחזיק מעמד לא לגמרי ברור. האם זה יבוא על חשבון מפלגת השמאל היחידה בארץ והאם זה מוצדק, זו שאלה שעוד ידונו בה הרבה, אני מקווה, לפני הבחירות וגם לאחריהן, אבל האמת היא, שאני בכלל לא בטוח שיהיו מספיק ישראלים שבכלל ירצו לדבר על זה לא כל שכן ללכת ולהצביע עבורה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s