האלימות הבלתי נתפסת בחברה הערבית. אי אפשר בלי להתחיל עם הדבר הנוראי הזה. והפעם ילדים. נערים. אני מודה שאני לא מבין. מצד אחד המשטרה, כך נדמה, לא עושה הרבה, לא ממש אכפת לה. לממשלה בטח שלא אכפת. דיבורים כמו חול אבל זה נעצר שם. בדיבורים. אבל אני לא יכול שלא לנקות את החברה הערבית עצמה מהאחריות. נכון ראינו הפגנות ענק, מחאות שמזמן לא ראינו ובטח לא על נושא שכזה ובכל זאת איפה האחריות של הציבורי הערבי עצמו. לא הנבחרים כי מהם באמת אין הרבה מה לצפות אלא מהאנשים בשטח. איך הם יכולים להמשיך ולספוג את האלימות הזו בלי להחזיר. כן כן. להחזיר. להקים מיליציות אזרחיות כמו שעשו בחברה החרדית עם משמרות הצניעות, רק שהפעם הסיבה ממש ממש טובה. יתכן שרק אם יחזירו לכנופיות הפשע בכלים שהם רגילים אליהם, יתכן ורק אז בסוף יהיה כאן שקט. וברגע שהרעש שלפני השקט יתחיל אולי אז משטרת ישראל וכוחות הביטחון יבינו שהולך להיות כאן סדום ועמורה ויתחילו לעשות את העבודה שלהם. האם אני קורא לאלימות? ממש לא. אבל אני חושב שמישהו צריך להבהיר טוב טוב למשפחות הפשע שהן חצו את כל הקווים האדומים ועכשיו הגיע זמן התשלום או הרגיע וההעלמות שלהן. לבחירתן.
הבחירות מתקרבות. למי להצביע, למי לא. האלימות ברחוב וברשתות החברתיות עולה מדרגה. שוב פעם אלימות, פעילים של יש עתיד ותומכים של תקווה חדשה. מישהו נמצא בלחץ והוא מתנהג בצורה מבישה. ברור שאסור שנגיע לבחירות חמישיות אבל אני מודה שיש בי פחד גדול מהבחירות הרביעיות. לא מבין איך זה שעד עכשיו, הסוקרים, לא מצליחים להציג שובר שוויון. האם כל אלו שיצאו לבלפור החליטו שביום הבחירות ישארו בבית? אם זה המצב אז כנראה שבאמת מגיע לנו כל מה שיקרה. זה החיים שלנו ואנחנו אמורים לקבוע איך הם יתנהלו אבל אם אנחנו ממשיכים באותה דרך בדיוק אז ככל הנראה למדנו לקבל סטירה ולהפנות את הלחי השנייה בשביל עוד אחת. אגב, שלא יבלבלו אתכם לגבי מחנה השמאל הישראלי. אין כזה יותר.
האם מרצ נעלמת. האמת היא שזה חשש אמיתי. אחרי 3 עשורים מההחלטה לחבר יחד את מפם רצ ושינוי האוירה מדברת על העלמותה של עוד מפלגה אחת שחרטה על דגלה את זכויות האדם והאזרח. מ-12 מנדטים נהדרים בפעם הראשונה לארבעה או פחות מזה לכנסת ה-24. מפחיד. אומרים שלשמאלנים יש בייס. איפה הוא נמצא בדיוק. האם תומכי מרצ עוברים למפלגת העבודה בגלל מיכאלי או שפשוט נמאס להם ממפלגה שהנהגתה מורכבת, כמעט כולה מחבורה של תושבי מדינת תל אביב שחושבים ש – 9 קבין של חכמה ירדו לעולם וכולם התגיעו אליהם. כבר אי אפשר להגיד שזו מפלגה בלי נשים ובלי ערבים אבל מרצ בוודאי שאינה מייצגת נאמנה את תושבי הפריפריה הגאוגרפית. אפילו לא את זו החברתית. זו של שכונות המצוקה והבתים המטים ליפול ביישובי מרכז הארץ. חברי הכנסת של מרצ מנסים כבר שנים לעזור אבל זה כמעט כמו כוסות רוח למת. הם מדברים גבוהה גבוהה אבל החיבור לשטח נעשה ממקום של פטרונות ולא של שיתוף אמיתי. נוי שוין. הדבר היחידי שעוד קצת מנחם אותי זה שגם את מפלגת העבודה הספידו והיא בינתיים עוד כאן.
הנגישות לתחבורה ציבורית בינעירונית. אלהים. חוסר הנגישות. בסדרת כתבות נהדרת הציגו השבוע בווינט את חוסר השוויון והפגיעה הציבורית הקשה בכל הנוגע לאנשים עם מוגבלויות הנזקקים לשרותים יעילים של תחבורה ציבורית. בעיקר בפריפריה אבל לא רק. על פי החוק הקיים אין חובה להנגיש פיזית אוטובוסים בינעירוניים. וכשאין חובה לא עושים. זה לא ממש מסובך. כל מה שצריך בשלב ראשון זה 10-15 מליון ש"ח לפיילוט במסגרתו ישודרגו 50-70 אוטובוסים בינעירוניים ויתחילו לספק שירות ראוי והולם לעשרות אלפי ישראלים שאין להם כל דרך אחרת להתנייד ומה לעשות, מוניות זה יקר ובלתי אפשרי. יש כאלה שיגידו שהסכום המדובר קטן להחריד ושאין שום סיבה שלו להתחיל את הפיילוט מיד אבל בממשלה כמו בממשלה. אם אפשר לא לעשות אז לא עושים. אני מציע שמיד אחרי הבחירות יקומו יחד נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים, ראש האיגוד המקצועי של מקצועות התחבורה בהסתדרות והממונה על תעסוקת אנשים עם מוגבלויות באיגוד כמו גם עורכי דין וארגונים חברתיים ויציגו דרישה נחרצת לביצוע מיידי. את הדרישה יגבו בעתירה לבגצ והרבה הרבה תקשורת. לתקשורת במקרה הזה תפקיד קריטי. כל יום, כל יומיים כתבות בטלויזיה, באתרי החדשות בעיתונים. תמונות של אנשים בכסאות גלגלים שכל מה שהם רוצים זה לעבוד ולהתפרנס בכבוד אבל בגלל שאין תחבורה ציבורית בינעירונית מונגשת הם פשוט נדונים לחיים של מחסור והדרה חברתית ותעסוקתית. הפתרון אגב הוא לא להעביר אותם להתגורר קרוב לתחנות רכבת. זה הרבה יותר יקר.
הישראלים חזרו. זהו. נדמה שהקורונה עוזבת אותנו. בסוף השבוע היו מתחמי הבילויים בירושלים מלאים באנשים. גם באיזור אולמות החתונות אי אפשר היה למצוא מקום חנייה. אנשים פשוט רצו מהבית החוצה. לנשום אויר. באחת נעלמו להם הפחדים מפני הדבקה. אלו שלא מתחסנים בינתיים מרגישים בטוחים לצאת מהבית כי האחרים מחוסנים, לדעתי טעות בשיקול הדעת אבל זו רק דעתי. בלילה שבין חמישי לשישי. בערך בארבע בבוקר הלכתי למחנה יהודה. סיימתי MRI בשערי צדק, כן עושים את זה בשעות מאוחרות, והחלטתי לראות איך נראית החזרה לשגרה. בחלק מהסמטאות ראיתי צעירים מאושרים ומתודלקים שהוציאו מטאטים גדולים ויחד עם עובדי התברואה של עיריית ירושלים החלו לגרוף ולאסוף את הררי הבקבוקים, הארגזים הריקים ושאריות האוכל שהשאירו החוגגים. מודה שמעולם לא התרגשתי כלכך מלראות אנשים מנקים. זה פשוט הראה שהחיים חוזרים. מהצד השני פגשתי לא מעט חבורות של צעירים, בעיקר צעירים, לא צעירות, שיכורים כלוט, שהסתובבו ברחובות החשוכים כשהם צועקים ומקללים, נטפלים לעוברי אורח כמוני, בדרך כלל בצורה מבדחת אבל לגמרי לא בטוח שכך זה ימשך. בלילה ההוא היה מאד קר בעיר הבירה. רוח חודרת עצמות וגשם. עדיין לא מעט אנשים ברחוב. מה זה אומר על העתיד. שחזרנו לשגרה. אני מקווה שהשבועות והחודשים הבאים יעברו בטוב. כרגע אולי לאנשים יש עוד קצת כסף כי הם היו ספונים בבתיהם בחודשים האחרונים. אבל אם אין להם עבודה, הכסף יגמר והבנקים והחברות הפיננסיות יחזרו לדרוש את התשלומים על ההלוואות והאובר, מה אז.
שיהיה לנו שבוע טוב
Social Traveller - מבט אישי על הישראלים 