מחשבות לקראת הצפוי לנו ב-23 במרץ ולאחריו

זה תלוי רק בנו

אחרי כל הדיבורים, המחאות, ההפגנות, הצעקות, העתירות. בסוף זה תלוי בנו. אם נלך ונצביע ונביא לכך שסך כל הקולות שתומכים במפלגות שמוכנות להקים יחד, בלי משחקים, ממשלה שבראשה לא עומד בנימין נתניהו יש סיכוי שזה יקרה. אם נישאר בבית מגיע לנו להשאר באותו בור של חרא לעוד כמה שנים או חודשים במקרה הגרוע ונלך לבחירות חמישיות. יש מי שמתלהב ממאות האלפים שיצאו לרחובות בחודשים האחרונים. אומרים שהם אלו שמובילים את השינוי אבל בסוף ביבי צודק. את השינוי, הספציפי הזה, עושים רק בקלפי. ואם נישאר יהירים, וזחוחים כמו שבדרך מכלל רובו המכריע של המחנה שאני משתייך אליו מתנהג, אז או שלא יהיה שינוי או שיותר גרוע מזה המדינה שלנו תיגרר לעוד מערכת בחירות אחת כי מה בעצם אכפת לפוליטיקאים מהכסף שלנו אם הם יכולים לבזבז אותו בלי כל מגבלה בשמה של הדמוקרטיה הישראלית שכבר מזמן התחרפנה לה.

תוותרו על האגו

כל אחד רוצה להיות ראש ממשלה. וואלה יופי. כן מתאים לא מתאים היחידי שיכול היחידי שלא, אחד שמוכן לשבת עם כולם ואחד שלא כולם מוכנים לשבת איתו ואפילו אחת שבטוחה שבגלל שתושבי מדינת תל אביב הסלבריטאים מצביעים עבורה היא הולכת לכבוש את הבחירות הללו בסערה וגם היא צריכה להיות ראש ממשלה. היא לפחות אמרה שהיא רוצה אבל כשתהייה גדולה. מה זה בדיוק גדולה, זו כבר שאלה לפרשנות. מה שברור הוא שהכי חשוב זה לא להגיע לעוד סיבוב בחירות ושאם יווצר גוש שיאפשר הקמת ממשלה חדשה זה בכלל לא משנה מי יעמוד בראשה ואפילו לא קווי היסוד שלה. קודם תחליפו את נתניהו, אחר כך נדבר על כל השאר.

תפסיקו לפסול אחד את השני

מודה, מאד קשה לי עם ההתבטאויות של ליברמן. הן מיותרות לחלוטין, זורעות פירוד בשאריות החברה שלנו ובטח מרחיקות כל רצון לסולידריות ושיתוף פעולה. לפני הרבה מאד שנים הייתי הדובר של התנועה הרפורמית. נלחמנו בכספים היחודיים, נאבקנו נגד שלטון הסחטנות החרדית אבל זה היה באמת מזמן. כבר לפני לא מעט שנים הבנתי שזו לא יכולה להיות השיטה. לא יכולה להיות הדרך. במדינה כמו שלנו לא צריך להתעקש על כור היתוך אבל חייבים להתעקש על קבלה רב תרבותית של כל קבוצה, מגזר או חברה המרכיבים את המכלול הזה שנקרא ישראלים. אסור לפסול אף אחד, לא את החרדים, לא את אזרחי ישראל הערבים לא את העולים הותיקים ובטח לא את אלה החדשים. די מספיק. גם לא בשביל להגדיל כח בכנסת. תפסיקו לזרוע פחד. תפסיקו לפסול כל מי שחושב אחרת. האם צריך לדרוש שוויון בחובות כמו גם בזכויות. כמובן. האם צריך לפעול להפרדת הדת מהמדינה, לדעתי כן, האם זה אומר שצריך לסגור קבוצות מסויימות בגטאות כמובן שלא. גם לא להפחית או לקצץ בתקציבי הרווחה והקיום המגיעים להם רק בגלל שיש להם יותר ילדים מאשר לאחרים. כל פוליטיקאי שמבסס את משנתו על שנאת האחר הוא פוליטיקאי פסול מבחינתי והמצביעים שלו הם אלו שצריכים להקיא אותו החוצה. מבחינתי בהקשר הזה אין הבדל בין פוליטיקאי מושחת שעומד לדין על הפרת אמונים, מרמה ומה לא לבין פוליטיקאי שמגדל שתילים של שינאה בשביל לשלוט על מחנה תומכיו.

אי אפשר בלי לחשוב על היום שאחרי הבחירות

בואו נהייה ריאלים, זה לא שביום רביעי או חמישי נחייך ונשמח כי יש לנו כנסת חדשה וממשלה שדואגת לצרכים שלנו. זה לא יקרה. בטח לא במהירות אלא אם נופתע והתוצאות יספרו לנו שיש הכרעה ברורה לאחד משני הצדדים. במקרה הזה יהיו מי שישמחו ויצהלו ואחרים שימרטו את שערם ויבינו שמה שקרה זה באחריותם. מכאן נצטרך להמשיך. איך עושים את זה במשבר כלכלי שילך ויחריף, בלי תקציב מדינה עם התחייבויות כלכליות גדולות שרבים מהישראלים יצטרכו לעמוד בהם בחודשים הקרובים. אותי זה מפחיד הרבה יותר מאשר השאלה מי ינצח בבחירות. הבעייה הגדולה שלנו תהייהשההחלטות שיתקבלו על ידי הכנסת החדשה והממשלה, מעבר או לא, יהיו החלטות פוליטיות שברובן הגדול יתקבלו בשל הצורך בהשרדות פוליטית ולא שום דבר אחר. החשש גדול מפני הבאות וגם אלו המציגים תוכניות עבודה מפורטות, ויש כמה כאלה הרי לא יוכלו להוציא אותן לפועל במלואן כי גם אם יגיעו לשולחן הממשלה הם ממילא יהיו כבולים להסכמים קואלציונים שינסו להביא בחשבון את הרצונות של כלל השותפים החתומים עליהם. אלו החיים הפוליטיים זה נכון, אבל אולי רק בגלל זה הגיע הזמן לשנות את השיטה.

הסגנון. הו, הסגנון

זה בסדר לצעוק (לפעמים ובמידה), להתרגש, להיות מאד אמוציונאלי אבל אסור להמשיך עם האלימות הפיזית, ההולכת וגדלה והאלימות המילולית שכבר חצתה את כל הגבולות בכל מה שקשור להתנהלות הפוליטיקאים שלנו. לפעמים אני חושב שכל מי שרוצה להבחר לכנסת חייב לעבור סדנא בנימוסים והליכות, בדרכי ביטוי נאותים ורק לאחר שיעבור אותה ויתחייב לא לעבור על עקרונות בסיסים של תרבות ונימוס בין בני אדם, רק אז ינתן לו לשבת על כסא באולם מליאת הכנסת, בועדות או להגיע לשולחן הממשלה. הפוליטיקה היא עולם מורכב וקשה. אבל היא משליכה על הציבור הרחב. תלמידים לומדים איך להגיב אחרי שהם צופים בהתבטאויות של חברי כנסת ואומרים לעצמם שאם להם מותר אז גם אנחנו יכולים. חברי כנסת מאמצים לעצמם סגנונות דיבור ותגובה מהרשתות החברתיות כדי לנסות ולהתחבר לקהלי היעד שלהם במקום להבין שהם נמצאים במקום שבו הם צריכים לתת דוגמא לטוב לא לרע. אפשרויות הביטוי העצמי האין סופיות הופכות רבים למובילי דעה, משפיענים, גם הפוליטיקאים נמצאים שם אבל לצערי בחלק גדול מהמקרים הם דווקא בצד המכוער והאלים. אסור ללמוד מהם, להפך צריך לסתום להם את הפה. להגיד שדי. מספיק.

לשים סוף לבירוקרטיה

מדינה חייבת להתנהל בצורה מסודרת. כללים, חוקים, תקנות, נוהלים. אבל יש מרחק גדול בין אלה לבין טרטור האזרח, התפישה הממשלתית שכל מי שמבקש למצות את זכויותיו בטח מגיע כדי לגנוב מהמדינה כסף ציבורי. ממשלת ישראל, במשך שנים נוהגת בשיטות מתוחכמות למנוע מאזרחי המדינה את המגיע להם בזכות ולא בחסד. היא מושכת זמן, מעדיפה לסרב לבקשות המוגשות גם אם היא יודעת שברוב מכריע וברור של המקרים בהם מוגשים עררים על ההחלטות היא צריכה לתת את מה שסירבה בתחילת הדרך רק משום שהיא המציאה ושכללה את שיטת מצליח תוך שהיא מביאה אותה לגבהים חדשים. אני רוצה לקוות שאחד הנושאים המרכזיים שתטפל בהם הכנסת החדשה הוא צמצום משמעותי של הבירוקרטיה שגורמת ליאוש, תסכול ובעיקר הרבה הרבה כעס.

הסוגיות החשובות ביותר

מה שהכי חשוב מבחינתי כרגע זה לקבוע את הנושאים המרכזיים שחייבים להוות את סדר היום הציבורי שלנו מיד לאחר הבחירות.

אמון – הגיע הזמן שהציבור יוכל להאמין לפוליטיקאים שלו. לבטוח שההחלטות שהם עושים באמת באות לשרת אותו ולא אותם.

משילות – קציבת קדנציה של ראש ממשלה, צמצום הבירוקרטיה הממשלתית, דברו פשוט, אימרו אמת.

תעסוקה – הפחתת מספר המובטלים וחזרה מהירה לרמת האבטלה שלפני הקורונה.

המשך הסיוע בשל משבר הקורונה– המשך הסיוע הכלכלי הממשלתי למובטלים וחלתניקים כמו גם למובטלים חדשים שהסיכוי שלהם להשתלב מחדש בעבודה, בשל גיל, מצב רפואי או אחר, נמוך

ניראות – הקטנת מספר השרים, ביטול משרות מיותרות, איגום משאבים, ביטול פטורים והגדלת שוויון ההזדמנויות במשק

הזכות לקיום בכבוד – הגיע הזמן שתקום ממשלה שאחד מהנושאים המרכזים שתעסוק בו הוא הגדרה מחודשת של מדינת הרווחה וחובתה לדאגה לקיום בסיסי ראוי לכלל אזרחיה.

סוף דבר, או אולי התחלה של משהו חדש

תזכרו, רק אנחנו אחראים לאיך יראו החיים שלנו אחרי יום שלישי ה-23 במרץ. רק עלינו מוטלת חובת ההוכחה לעשות הכל כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים, את הדבר שחלקנו נאבק עליו ברחובות, ברשתות החברתיות, בבתי המשפט בכל החודשים האחרונים. בסופו של יום זה תלוי בכמה מאיתנו יצאו להצביע. אם לא נעלה את אחוז ההצבעה, אם לא נצביע בשום שכל למפלגות שאנחנו בטוחים שיעברו את אחוז החסימה ולא יעמידו תנאים בלתי סבירים להחלפת הממשלה הנוכחית, אם לא נעשה את כל אלה, כל מה שיבוא אחר כך הוא באשמתנו. נוכל לבוא בטענות רק אחד לשני. ואז, להוריד את הראש ולשתוק, עד הפעם הבאה שנוכל לשנות.