אני זוכר.

אם אינני טועה, אין ישראלי שלא נחשף, מתי שהוא בחייו לשכול הצבאי. איבד בן משפחה או חבר. שותף ללימודים או לעבודה ולעסקים. אין ישראלי שהשכול לא נוגע בו. כך גם אני, סרן נורה אלינסון, אחות של אמא, היא השכול הכי פרטי שלי. יחד איתה נמצאים גם חברים וחברות טובים שהלכו טרם זמנם ואני מנסה לזכור אותם כל שנה. כל השנה.

יש איש אחד. קצין אחד שהשפיע עליי יותר מרבים. הכרתי אותו לזמן קצר ביותר. 10 דק' אולי 15. ברגע מאושר ושמח בחייו. הרגע שבו ביקש מאהובתו את הסכמתה להנשא לו. בקשה שקיפלה בתוכה את מהותה של האהבה כולה. פגשתי אותם במקרה וצילמתי, זה מה שאני עושה. שמעתי את סיפורם והתרגשתי. אהבה נקייה וטהורה שבשבילה מוכנים לעשות הכל.

לקצין הצעיר הזה היתה עוד אהבה אחת גדולה. אהבה למדינה שבה גדל להיות אזרח, שותף, חלק ממנה. עבור האהבה הזו הוא היה מוכן לתת את הכל. הוא אכן נתן. בגבורה, בנחישות ובמסירות.

רב סרן בניה שראל הוא לא סתם מלח הארץ. הוא לגמרי האדם שכמוהו אני מקווה ימצאו עוד שיוכלו לנווט את הספינה המורכבת והמותשת שנקראת מדינת ישראל לחוף מבטחים.

הכרתי את בניה לרגע אחד ומשמעותי בחייו. אבל בעיקר בחיי. בזמן הזה הוא לימד אותי שאפשר לחיות בשביל האהבה. אפשר גם למות בשבילה אבל כשאתה שלם עם עצמך במעשה זה הדבר הכי נשגב.

אני אמשיך לזכור אותך איש יקר יחד עם נורה ואיתן, עם עדי ויורם עם רבים אחרים אבל אתה נגעת במקומות שבהם מעט אנשים יכולים לגעת.

נוח על משכבך בשלום ותאהב גם בשמיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s