מודה. את הטקסט הבא מאד קשה לי לכתוב. מלבד העובדה שהוא מתאר השפלה שעברתי, הוא מעיד יותר מהכל על התחתית שבה אני נמצא כרגע. אבל לפעמים דווקא השפלות והתעמרויות יכולות להזרים אדרנלין בדם. כזה שגורם לעשות הכל, כפי שעשיתי ב-25 השנים האחרונות, כדי לשנות את המערכת בדרך שתמנע השפלות מאחרים, גם במחיר חשיפה אישית לא פשוטה, גם במחיר הידיעה שתהיי ביקורת ואפילו נסיון לדה לגיטמציה והשחרה. ובכל זאת.

לפני חודשיים, בצער גדול, אחרי שבמשך 38 שנים בהם לא נדרשתי מעולם לסיוע ממשלתי בטח שלא בתחום התעסוקה, נרשמתי כדורש עבודה בלשכה בירושלים. זה לא היה מהלך קל. נהפוך הוא. עצם העובדה שמצאתי את עצמי עושה את הפעולה הזו הוכיחה לי שלא משנה כמה טוב עשית בחייך, כמה עזרה נתת לכל מי שביקש, בשורה התחתונה אתה מוצא את עצמך לבד בגיל 60, זקוק לסיוע כלכלי. נרשמתי בלשכה אחרי שבסוף חודש מאי עזבתי את מקום עבודתי הקודם, ארגון שהקמתי בעבודה קשה וזה לאחר חודשים ארוכים של התעללות והתעמרות של מנכ"ל ההסתדרות, עסקן מושחת וכוחני שהסיפור עליו יסופר בקרוב ממש. התעללות והתעמרות שטויחו על ידי יועמ"ש ההסתדרות וסגניתו, לדעתי רק על זה חייבים לשלול את רשיון עריכת הדין שלהם, ובידיעה ותמיכה של יו"ר ההסתדרות, שעשה הכל כדי לשמור על איש סודו ואמונו. אבל זה לפעם אחרת.

נרשמתי בשירות התעסוקה, נכנסתי לאתר כל שבוע לחפש משרה חדשה, שלחתי קורות חיים, כמובן שאף אחד לא חזר, ומי שכבר הואיל להתקשר אמר שהוא מצטער אבל התפקיד קטן עליי. בעזרת חבר ניסיתי להתקבל ולעבוד במוקד טלפוני של אחת החברות הגדולות במשק אבל משהו בסגנון הדיבור בתהליך ההשמה, משהו אמר לי שזה לא המקום שאני צריך להיות בו. כנראה שאחרי שנים רבות של עשייה למען הציבור אני מתאים לסוג מסויים של תעסוקה ואותה אני עדיין מחפש. כותב את החלומות ומחכה שאולי אחד מהם יתגשם. אני אומר לעצמי שבשביל להתפרנס אקבל כל עבודה. הלוואי ויכולתי. יתכן וזה באמת סוף הדרך.

הרישום ללשכת התעסוקה היה פשוט למדי. האינטרנט עבד כראוי. קבעו לי פגישת היכרות שגם היא עברה במהירות ונאמר לי שאני להטביע את אצבעי אחת לחודש בהתייצבוטומט. הפעם הראשונה כבר הראתה ניצנים של בעייה. כאדם חולה הסובל ממחלות נשימה קשות אני פטור, על פי החוק, מחבישת מסכה. את אנשי שירות התעסוקה מסתבר שזה לא מעניין. מבחינתם או שתציג פטור/אישור או שתחבוש מסכה. מבחינתם לא חשוב שהחוק, בצורה מפורשת ממש, לא דורש הצגת פטור שכזה. הלשכה המשפטית של השירות הפכה להיות בית משפט. היא מפרשת את החוק כראות עיניה. והיא מורידה נוהלים והנחיות למטה. מה אכפת להם, הרי דורשי העבודה שחוששים לאבד את קצבתם יעשו הכל. חס וחלילה לחשוב על פתרון, בעיקר בקיץ, של העמדת עמדת החתמה אחת בחוץ עבור אנשים בלי מסכה. זה כנראה יותר מידי יצירתי לאנשים שם שיש להם ועד עובדים חזק בטירוף אבל זכות קיום אמיתית בזמנים האלה ממש אין.

בחודש שעבר ספגתי את העלבון מהמאבטחים האלימים ואת הקושי לנשום, חבשתי לרגע מסכה ואחרי זמן קצר יצאתי החוצה, מושפל ושפוף. החלטתי לפעול כדי לקבל פטור, מסתבר שבקופת החולים הרופאים מסרבים לתת פטורים כאלה כי אף אחד לא קבע שהם צריכים ובמשרד הבריאות שולחים את מבקשי הפטור לקופות החולים. הגשתי תלונה רשמית. שלחתי אותה גם לכל חברי הכנסת. צדיקה אחת בסדום, מיכל וולדיגר הרימה את הכפפה. היא הגישה שאילתא בנושא לשר הבריאות, כן כן השמאלן אביר זכויות האזרח, שעלה על דוכן הכנסת לפני כשבועיים ואמר בצורה חד משמעית – החוק מאד ברור, אדם הפטור מחבישת מסכה לא צריך לבקש פטור מאף אחד ולא צריך להראות פטור לאף אחד. אסור בכלל לבקש ממנו. ואם שוטרים ירצו לתת לו דוח, הרי שהוא יבוטל בבית המשפט, אם אפשר לטרטר אז למה לא. אגב, לסוגיית מניעת שירות במשרדי ממשלה לא הסכים השר להתייחס למרות הפצרותיה של ח"כ וולדיגר ובמקום זה התעקש שאין צורך בפטור ואין חובה להציג כזה גם אם הוא קיים. צילמתי את פרוטוקול הישיבה והדגשתי את דבריו של השר.  פרסמתי את המסמך ברשתות החברתיות והצעתי לכל אזרח לשאת את הפרוטוקול או העתק מהוידאו של הדיון בטלפון שלו כדי להראות לפקידים, לשוטרים לאוכפים. לא חשבתי שזה מאד יעזור אבל קיוויתי שכן.

בתחילת השבוע, כשהתקרב המועד להחתמה החודשית של האצבע בלשכה, ולאחר שהממשלה החליטה לצמצם את מספר העובדים שמגיעים לעבודה החלטתי לעשות עוד מעשה. פניתי לסמנכלי"ת הביטוח הלאומי ושאלתי מדוע אי אפשר להנחות את שירות התעוסקה לאפשר לדורשי העבודה לחתום דיגיטלית מהבית. לפחות למבוגרים ולנכים ביניהם ביקשתי. היא עבדה מהר ותוך זמן קצר שלחה לי הודעה ששוחחה עם מנכ"ל שירות התעסוקה וסוכם כי ניתן יהיה לחתום דיגיטילית מהבית עד חודש אוקטובר, אחרי החגים. אחלה, איזה יופי חשבתי לעצמי. חיכיתי יום ושלחתי בקשת הבהרה למנהלת הלשכה בירושלים. ביקשתי לחסוך לעצמי את הנסיעה ללשכה בעיקר כיון שהמצב הרפואי שלי הולך ומחמיר. "עוד אין לנו הנחייה בנושא" היא ענתה לי במהירות, והמסקנה היחידה היתה שאני חייב להגיע ללשכה אחרת לא אקבל את הכסף הדרוש לקיומי.

הבוקר הלכתי לשם. ניסיתי להעביר בראשי את כל התסריטים האפשריים. נזכרתי בכוחניות המאבטחים מהפעם הקודמת. הם היו אלימים ואני התפרצתי וקיללתי אותם. כן. קיללתי. אולי לא במקום, אבל הי, הרי את השיח הזה אנחנו לומדים כל יום בשעורים אישיים מחברי כנסת ושרים. הבטחתי לעצמי שאעשה הכל כדי להיות רגוע. כשראה אותי ראש המאבטחים האלימים הוא התחיל לצעוק. דרש בתוקף את הפטור ממסכה וקרא לראש חוליית האלימות של שירות התעסוקה. למרות נסיונותי להסביר את החוק, להראות את דבריו הכתובים של השר, את ראש האלימים זה לא ממש עניין. הוא אחז בחוזקה בידי וניסה לדחוף אותי מחוץ לכניסה ללשכה. "אני אקרא למשטרה", הוא צעק ואני בתגובה פתחתי את הטלפון שלי וחייגתי בעצמי. "אני אדם נכה ופטור ממסכה שלא רוצים לתת לו להכנס לקבל שירות ואני מבקש שתשלחו לכן דחוף שוטרים", ביקשתי מהמוקדנית במוקד 100. זה לקח כמה דקות ואכן הגיע השוטר.

הוא ניסה לשכנע אותי להציג פטור, הצגתי לו את דבריו של שר הבריאות אותם הוא צילם כמו גם את תעודת הזהות שלי. המאבטחים רצו אליו וביקשו להתלונן על כך שקיללתי אותם לפני חודש ואני הודעתי לו שאני אגיד תלונה על תקיפה נגד ראש חוליית המאבטחים אבל שבינתיים אני מבקש לבצע את הטבעת האצבע המורה שלי במכשיר. השוטר הבין שככל הנראה יש צדק בדברי וניסה להביא לפשרה. בשלב הזה גופי כבר בגד בי. הרגשתי שאני עומד להתעלף. התיישבתי על מדרגת האבן בכניסה והתפרקתי. הצגתי לשוטר את אישור הנכות שלי מביטוח לאומי (למרות שאני ממש לא חייב לעשות זאת) ודרשתי ממנו שידאג שאכנס כדי לבצע את החתימה.

בשלב הזה יצאה החוצה מנהלת הלשכה. זו שהתכתבתי איתה אך לפני יומיים. הזכרתי לה את השיח הקצר שלנו והסברתי גם לה. לצערי גם היא נתלתה בנוהלים הלא חוקיים של הלשכה המשפטית. קהל החל להתאסף, חלק מהאנשים הוציאו את הטלפונים שלהם והראו לשוטר ולמאבטחים את הקלטת הדיון ממליאת הכנסת ואת דברי שר הבריאות. זה לא עניין לא את זה ולא את אלו. מנהלת הלשכה הסבירה לי שאם היה לי פטור אחת הפקידות היתה יוצאת החוצה לשרת אותי ואני שאלתי, למה שלא תוציאו מכשיר התייצבות אחד על גלגלים ותחסכו את כל הבלאגן. "זה מסובך לנו טכנולוגית. זה בלתי אפשרי טכנית", הסבירה לי מנהלת הלשכה והשאירה אותי המום מהתשובה. "אגב, לא קיבלת מאיתנו סמס שאתה פטור מלהגיע" היא שאלה. "לא, עניתי". "אם הייתי מקבל לא הייתי עושה את הדרך לכאן עם הכאבים הקשים שלי".

היא לקחה את תעודת הזהות שלי, נכנסה פנימה ויצאה בחזרה אחרי כמה דק' ואמרה לי שרשמה לי התייצבות ושאם הייתי מראה לה מסמכים רפואיים הכל היה בסדר. ניסיתי להסביר לה שגם במסמכים הרפואים על הנכות מביטוח לאומי לא כתוב דבר על סיבת הנכות והרי לא ביקשתי פטור ממסכה בגלל הרגליים הדפוקות שלי או הגידול בבטן אלא בגלל בעיות הנשימה. "אני רק צריכה שיהיה לי משהו כתוב שאם יבואו לבדוק אותי יהיה לי מה להראות", הסבירה המנהלת והביאה אותי שוב למסקנה ששלטון הפקידים זה אחד הדברים שהורסים את הדמוקרטיה שלנו, לא יחסי יהודים ערבים, לא חילונים חרדים אפילו לא אשכנזים מזרחים, שלטון הפקידים הבטוחים שהם מורמים מעם ובעיקר עסוקים בלכסות לעצמם את האחוריים במקום לחשוב על איך לסייע לאזרח במצוקה.

הביאו לי מים קרים, השוטר הבין שאני במצוקה גדולה. הכריח אותי לשתות כאילו כך אוכל להרגע. כשראה שמנהלת הלשכה חזרה הודיע שהוא סוגר את הארוע והלך. ישבתי עוד שעה ארוכה על האבן, חופן את פני בידי ומנסה לעצור את הדמעות. דמעות של השפלה, של כאב, של חוסר אונים.  פתאום שמעתי את המאבטח האלים מהכניסה מרים שוב את קולו, גם הפעם אל מישהו שביקש להכנס בלי מסכה בנימוק שיש לו פטור, ואחריו הגיע עוד אחד. אשה אחת, חרדית, נגשה אליי עם טלפון סלולרי והראתה לי את ההקלטה של שר הבריאות. "אתה צודק לגמרי", היא אמרה. "אל תוותר להם".

נשברתי לגמרי. קמתי ללכת. אחרי 20 צעדים הטלפון צפצף. על הצג הופיעה הודעה משירות התעסוקה לאמור " שלום רן, לאור התפשטות נגיף הקורונה ולמען שמירה על בריאות קהל הלקוחות,  שירות התעסוקה עושה מאמצים לצמצם את ההגעה הפיזית ללשכות בתקופה הקרובה. לשם כך, עליך לעדכן, האם חזרת לעבודה או עדיין בחל"ת/ ללא עבודה.

כדי שרצף זכויותיך יישמר,  עליך להשיב להודעה זו תוך יומיים, ולא, יהיה עליך להתייצב בלשכת התעסוקה במהלך חודש אוגוסט.

לתשומת לבך,  *אם לא תתקבל תגובתך להודעה זו במועד, יהיה עליך להתייצב בלשכה עד סוף חודש אוגוסט כתנאי לזכאותך לקצבה. *אם כבר התייצבת בלשכה בחודש אוגוסט, אין צורך להגיב להודעה זו וזכויותיך תשמרנה.

*הודעה זו מתייחסת לחודש אוגוסט בלבד;  בחודש ספטמבר, וככל שלא תצא הנחיה אחרת, עליך להתייצב בלשכה.

חייכתי לעצמי חיוך עצוב. "לפחות הצלחתי לעשות משהו גם אם לא נהניתי ממנו בעצמי". פניתי לאגודה לזכויות האזרח, ביקשתי שידאגו שמשרדי הממשלה ישנו את הנוהלים. בדרך עברתי דרך הבניין בו מצוייה הלשכה לסיוע משפטי של משרד המשפטים. רציתי לעלות למעלה כדי לבקש שהם יעתרו בשמי נגד שירות התעסוקה וההשפלה שעברתי. "אין היום קבלת קהל", כתוב היה על השלט בכניסה. מודה שלא ראיתי אותו ונכנסתי למעלית, כשהגעתי לקומת היחידה לסיוע משפטי הדלת לא נפתחה. הרמתי את מבטי ועל הדלת מבפנים היתה הודעה  – "בימים שאין קבלת קהל המעלית לא נפתחת כאן". אבל העיקר שהפקידים רוצים עוד כסף, עוד תגמול, עוד שכר עידוד, עוד בונוסים ועוד הטבות. זכויות האזרחים, את מי זה מעניין בכלל.

היום שלי נהרס. הלב דופק במהירות עצומה. כאבים חזקים בראש. לא ברור לי איך אצליח לתפקד היום. הדבר היחידי שידעתי שאני צריך לעשות זה לכתוב את מה שעברתי. לטוב ולרע. לכתוב. מכם אני מבקש לקרוא.

בואו נראה איך עושים שהאחרון שיושפל כך יהיה אני. שאחרים לא יעברו את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s