הבעייה בשב"ס היא לא רק האסירים הבטחוניים. ממש לא

מחדל בריחת המחבלים מכלא גלבוע חשף באחת את מה שידעו רבים, שירות בתי הסוהר (שב"ס) הוא ארגון חולה. חולה מאד. אבל לא סתם חולה, הוא ארגון הסובל מתרבות ארגונית של שקר וטיוח, של הסתרה וחוסר שקיפות. ארגון שבעוד שביד אחת הוא משלם בנדיבות לעובדיו, בתמיכת גוף לא שקוף אחר, ההסתדרות, הוא לא דורש מהם את ההתנהלות המקצועית הבסיסית הנדרשת מעובדים ועוד במערכת כלכך חשובה ומורכבת.

הנסיון להציג את בריחת המחבלים כתקלה, קשה אמנם, אך תקלה הנוגעת אך ורק לאסירים השפוטים למאסרים ארוכי שנים בשל עבירות פליליות שביצעו כאילו הם "לוחמי חופש", הוא נסיון נואל להסיט את האור החזק מכלל התנהלותו הלקוייה של השב"ס.

כמי שהיה שם ומכיר, לצערי על בשרי, את שיטות העבודה של הארגון החולה הזה צריך לנצל את ההזדמנות ולשנות מהיסוד את התנהלותו של הארגון כולו, כלפי כלל "לקוחותיו". לא מעט דוחות מבקר המדינה נכתבו על ההתנהלות הלקוייה של השב"ס. לא מעט דיווחים וסיפורים פורסמו מפיהם של אסירים ידועים יותר או פחות.

כמי ששהה שם, כ"אורח" הארגון במשך 5 חודשים אני יכול להגיד בפה מלא, אין בישראל מערך אמיתי של שיקום אסירים. בעת שהיית אדם בבית הסוהר או בית המעצר, המערכת הכלכלית שלו מתרסקת בדרך שאין לו כמעט יכולת לשקם אותה בעת יציאתו לחופשי. אין בישראל הזדמנות שנייה אמיתית למי ששגו, הודו בטעות שעשו ושילמו את חובם לחברה. רוב היוצאים, בוודאי כמוני, יוצאים כשבר כלי, בריאותית, נפשית, כלכלית, תעסוקתית.

זה לא שאין לארגון מערכת נוהלים וחוקים מסודרת, זה לא שהוא אמור לפעול בלי פיקוח ואכיפה פנימית אך מה שקורה בפועל הוא התנהלות מבישה של ארגון העוסק בעיקר בשימור עצמי, בטיוח והסתרת האמת, בחוסר שקיפות, באלימות, גזענות והתעמרות באנשים, שגם אם חלקם ואפילו הגדול, נמצא במערכת בשל עבירות שעשו, חלק לא מבוטל נמצא בין כותלי בתי המעצר והכלא עוד בטרם הורשעו ונגזר דינם ובכלל, זה לא משנה מה הסטטוס בו הם נמצאים, מדובר בבני אדם עם זכויות בסיסיות המופרות יום יום ושעה שעה בידי מי שהוכשרו לשמור עליהם בזמן שהם "אורחי" המערכת אך תוך חובה על מניעת כל פגיעה בכבודם ובנפשם.

"לא בני אדם, חיות, אפילו לא"

הכאת עצירים

ישנם אגפים בהם יש מצלמות בכל תא. פיקוח על עצירים שהמערכת חוששת פן יזיקו לעצמם או אולי לאחרים. במקביל למערכת המצלמות במעגל סגור פועלת באגפי בתי הכלא והמעצר תוכנית ה"תומכים", שבמסגרתה מאותרים אסירים או עצירים שאותרו כבעלי תכונות של מנהיגות והם מקבלים אחריות לשמור על התנהלות תקינה של האסירים בתא, כל אחד בתאו וכן מנהלים יחד את האגף כולו, כמעין "כח עזר"של הסוהרים. עבור תפקידם זה מקבלים התומכים הטבות שונות כמו ביקורי התייחדות, תוספת חודשית של כמה מאות ₪ לצורך רכישת מוצרים לכלל שוכני התא והאגף וכן הקלות שונות בחיי היום יום.

על בסיס יומי כמעט מתרחשים ארועים בהם אסיר מאבד את עשתונותיו בעקבות שיחת טלפון שקיים, החלטה שנתנה בעניינו, ריב או ויכוח עם אסיר אחר. במקרה הזה משתדלים התומכים כמו גם הסוהרים להרגיע את הרוחות. בחלק גדול של המקרים נסגרות דלתות התאים עד הרגעות האסירים אבל במקרים אחרים מוצא את עצמו העציר/האסיר כשהוא מוכנס בכח לאחד מחדרי המקלחת שאינם מצולמים שם הוא מקבל מקלחת של מכות חזקות מהתומכים, במקרים מסויימים גם מהסוהרים.

לאחר המכות נאזק העציר ומורד לאחד מכלובי הברזל בקומת הקרקע כדי להרגע, מי שחוזר על מעשיו פעם אחר פעם מקבל, בצדק כמובן, תלונה רשמית הפוגעת בסיכוייו להשתחרר או בתנאי המעצר שלו ולעיתים אף מועבר לאגף או כלא אחר. פעולות הכרחיות כמובן אבל האם חינוך בעזרת מכות היא שיטה נכונה, שיטה מקובלת על מערכת המשפט הישראלי?

גזענות מצד סוהרים כלפי עצירים

אחד הדברים המקוממים בשב"ס הוא התבטאויות והתנהלויות גזעניות של סוהרים כלפי עצירים ואסירים. בואו נדבר עובדות. רבים מהסוהרים בבית המעצר הינם דרוזים, יותר מחמישים אחוז מהאסירים ערבים. במקרים רבים ישנם סוהרים, גם חובשים, המתנהגים לעצירים כאילו הם חיות אדם.

כך למשל במקרה אחד בעת שעצירים הורדו למרפאת הכלא כדי לקבל טיפול, הם הוכנסו לכלוב המתנה ממתכת הנמצא מחוץ לחדר המרפאה. הימים ימי חמסין לוהט והברזל עליו נאלצו לשבת היה כפלטה חמה. אויר לא היה במקום ואחד מהממתינים בתור, חולה אסטמה וריאות החל לאבד את יכולתו לנשום. אחד העצירים שראה את מצבו פנה אל הסוהר וביקש ממנו לעשות לפעול כדי לזרז את הטיפול בעציר לפני שיתמוטט ויאבד את הכרתו או גרוע מכך. תשובת הסוהר היתה לא פחות ממדהימה בשערוריותה, "אתם מבחינתי פחות מכלבים. סתום את הפה ותמתין בסבלנות",

כשהגיע סוף סוף תורו של העציר להכנס לחדר המרפאה התברר כי הוא סובל מהתייבשות ונאלץ לקבל טיפול חירום. כמה ימים לאחר מכן, פנה אל אותו סוהר, שהיה מלווה בסוהר אחר, אחד מהעצירים, יוצא אתיופיה, וביקש להתלונן על חוסר האויר בתא, להזכירכם, ימי חמסין נוראים באיזור השפלה,אין מזגן, התשובה של הסוהר היתה "איך אתה בכלל מעיז לדבר, אותך בכלל צריכים לשלוח לכלא באתיופיה כדי שתראה איך התנאים שם",  סוהר זה וסוהרים אחרים פנו כמה ימים לאחר מכן אל האסירים שהחלו את דרכם לאגף החינוך ואמרו להם "ערבים שכמותכם, בשביל מה אתם יורדים למטה, ממילא שום דבר טוב לא יצא מכם".

התבטאויות שכאלה אינן ראויות בטח לא במקומות רגישים כמו אגפים המפוקחים בקפדנות לאחר שבעבר התאבדו בהם עצירים מפורסמים

חוסר בערכות ציוד קיום בסיסיות בעת קליטת עציר

הקליטה הראשונית של עצירים/אסירים בבית הכלא/מעצר היא אחד מהתהליכים המשפיעים ביותר, לטוב ולרע על חייו הפיזיים והנפשיים של הלקוח החדש של מערכת הכליאה. במיוחד נכון הדבר למי שמגיעים למערכת בפעם הראשונה בחייהם. יש קליטה המתבצעת בימי העבודה המקובלים, ראשון עד חמישי, אך בארגון המתנהל על בסיס 24/7 ניתן היה לצפות כי המערכת תתנהג בצורה סבירה גם בסופי שבוע, ערבים, חגים ומועדים.

מסתבר שבסופי שבוע למשל, זמנים בהם מוכנסים למעצר לא מעט אזרחים אשר עצם כליאתם הינה עונש מוקדם עוד בטרם נשפטו והורשעו, חלק גדול מבעלי התפקידים אינם עובדים וקליטת העצירים החדשים מתבצעת בצורה חובבנית למדי.

לאחר הליך קליטה שכלל מעבר במרפאה מוכנס העציר אחר כבוד לאחד האגפים ושם הוכנסתי לתא שבו 4 אסירים נוספים וזאת ללא הסבר על הצפוי, אי מתן אפשרות להתקשר, בניגוד להנחיית בית המשפט ואפילו בלי לקבל ערכת מוצרים בסיסית הכוללת אמצעים הגיינים בסיסים כולל ביגוד ובמיוחד ביגוד המתאים לאנשים שבשל גודלם ומשקלם הם זקוקים למידות מיוחדות.

האם אין נוהל שמחייב מתן ערכה בסיסית של ביגוד וטואלטיקה לעצירים? ואם קיים נוהל כזה, האם הוא אינו מופעל בסופי שבוע, מועדים וחגים. האם זו התרבות הארגונית של ארגון שנדמה שבעיקר עוסק בכיסוי תחת ובטיוח

חוסר בציוד לאנשים גדולי מימדים וכבדי משקל

רבים מהעצורים המגיעים למערכת שב"ס מובאים לשם בפעם הראשונה בחייהם. יש כאלה שנקטפו מהרחוב ובהליך קצר, שעליו עוד שווה להרחיב את הדיבור, מוכנסים למערכת ככלי עונשין מבלי שהם עומדים בכללים הדורשים מעצר עד תום ההליכים או מעצר בכלל. מסתבר כי במערכת שב"ס יש בעייה גדולה של אספקת בגדים, החל מלבנים והלבשה תחתונה ועד מדי אסיר כתומים לאנשים גדולי גוף ומשקל. אפשר היה לחשוב כי לפחות בקנטינות ניתן לרכוש לבנים במידות גדולות מספיק, אך מסתבר שגם בהם הדבר אינו קיים.

נוהלי הנסיעות והעברת עצירים לבתי המשפט

יש לשב"ס מין שיטה שכזו, מורכבת ומתוחכמת של העברת אסירים מבתי המעצר אל בתי המשפט. שיטה שמבוססת על הסעות המונים מבתי הסוהר והמעצר ברחבי הארץ. התוצאה שלה היא שבמקרים לא מעטים מוצאים את עצמם האסירים והעצירים מבלים כמה ימים טובים בדרכים בין בתי סוהר ובתי מעצר כאשר הם מבלים לעיתים ימים ולילות שלמים בתאים שאפילו לחיות בגני החיות הטובים בעולם לא היו נותנים לחיות בהם.

מתברר כי לפי השיטה של השב"ס אם הדיון שלך מתקיים בבית המשפט בפתח תקוה אבל אתה עצור בבית המעצר ברמלה אין נסיעה ישירה בבוקר כמו שנוסעים לבתי המשפט בלוד, ראשון לציון, ירושלים ותל אביב. לפתח תקוה ונתניה צריכים להחליף פוסטות ובמקרה שלי למשל החלפת הפוסטות נעשית בבית הסוהר השרון שבין כפר סבא לתל מונד.

אפשר היה לחשוב שיוצאים בבוקר מוקדם מרמלה ונוסעים לשרון מחליפים מכונית ונוסעים לפתח תקוה וכך גם בדרך חזרה. סליחה, מצטער, זה ממש לא כך. כדי להגיע למשל לדיון ביום שני, יוצאים ביום ראשון בבוקר מרמלה ומגיעים בערך בתשע בבוקר לבית הסוהר השרון. שם מוכנסים לתא מעבר ומחכים עד ליום שני בבוקר או אז נלקחים אחר כבוד לבית המשפט. אם הדיון מסתיים עד 11 לערך ומספיקים לחזור לבית הסוהר השרון עד אחת וחצי, אז גם מספיקים לתפוס את הפוסטה חזרה ה"ביתה" לרמלה, לניצן. אבל אם הדיון מתעכב או מתארך, אז חוזרים לתא המעבר הבלתי נתפס ומחכים בו עד למחרת היום בצהריים ורק אז נוסעים חזרה לתא 4 באגף 4 שבשלב זה נחשב לתא יוקרתי בבית מלון.

זה במקרה הטוב. אבל מה קורה למשל, כשהדיון נקבע ליום ראשון בבוקר. במקרה הנוראי הזה ההעברה מתבצעת ביום חמישי בחמש וחצי בבוקר, מגיעים לכלא השרון בשעה 9 ונזרקים לכלוב שאפילו חיות לא היו מסכימות לחיות בו עד ליום ראשון בבוקר (חמישי, שישי, שבת) רק בשביל לגלות, אחרי שמגיעים לבית המשפט שהדיון נדחה אך המערכת הלא ממוחשבת ולא טכנולוגית של השב"ס לא יודעת כיצד להתמודד עם מצב שכזה, אולי בעצם היא לא רוצה להתמודד, נוח לה להעניש ולשבור כך את רוחם ונפשם של ה"לקוחות"

במקרה המדובר הצליח העציר ל"פספס" את הפוסטה וכך זכה לעוד יום אחד של "תענוג" בתא המעבר בבית הסוהר השרון. רק ביום שני הוא חזר "הביתה" לתא המעצר אותו עזב  5 ימים קודם לכן לגיהינום עליי אדמות.

תאי המעבר/התעללות בלתי חוקית בעצירים

תאי המעבר הם המקום הזמני אליו זורקים, אין מילה אחרת לתאר את הפעולה הזו, עצירים ואסירים האמורים להגיע לדיון בבית המשפט בעניינם. פקודות שב"ס מגדירות בצורה מסודרת וברורה איך להגיד את זה בעדינות, בין הנוהלים הכתובים למתרחש בשטח אין שום קשר. אין טיפול תרופתי ורפואי כמו שכתוב בנוהל, אין ירידה לחצר ואין עוד דברים רבים אחרים. אבל יותר מזה, תאי המעבר הינם כלי ענישה ולחץ על עצירים כדי שיודו במיוחס להם ובלבד שלא יאלצו להגיע שוב ושוב למקום בו אתה מרגיש הרבה יותר גרוע מחיה בכלוב.

כך למשל תא המעבר בבבית הכלא שרון נראה יותר כמו כלוב של חיות. כך נראה תא שבו נותנים לאנשים שממתינים למשפטם להיות בימים ובשעות לפני שנגזר גורלם. תא עם ריצפת בטון וקירות מלוכלכים, שירותים ללא אסלה, כיור מתכת עם ברז מתנדנד, שולחן מתכת המחובר לקיר ושלוש מיטות קומותיים עם או בלי מזרנים. רדיו, טלויזיה, חומרי קריאה, כל אלה לא קיימים. גם לא ירידה לחצר לשעה ביום. לנשום אויר. בחלקו העליון של התא בגובה של 2 וחצי מטר לערך נמצא חרך (לא חלון) הפתוח לאויר ולאור שהרבה מהם לא נכנסים לתא.

מהרגע שנכנסת לתא ועד הרגע שאתה יוצא לפוסטה, הדלת לא נפתחת יותר. את האוכל מקבלים דרך הפתח הקטן בדלת הברזל, אם אתה רוצה מגב כדי לאסוף את המים הנקווים לאחר שימוש שעושה אחד העצירים במקלחת הפתוחה לעיני כל, אתה צריך לחכות כמה שעות טובות לפני שאחד מהאסירים התורנים יעבירו לך אותו לכמה דקות דרך הדלת ומיד ידרשו אותו בחזרה.

האגף פתוח לכאורה משמונה בבוקר עד שש בערב. זה לא אומר שום דבר למעט העובדה שאלו השעות שבהם אפשר להשתמש בטלפון. יש באגף 2 טלפונים לשימוש האסירים. בניגוד לאגף 4 שבו ישנם כ- 10 מכשירי טלפון, אחד לכל אחד, הפזורים באגף ומספיקים, בצורה טובה יחסית לכל תושביו, הרי שפה צריכים 30 או 40 איש להסתדר עם שני מכשירים בלבד.

אם אתם שואלים, איך מדברים כשהדלת סגורה כל היום ובכן השיטה הידועה היא שהטלפונים מותכנים על עגלות מתכת המוסעות עם כבל ארוך בין תא לתא, האסיר יורד על ברכיו ושולח את ידו בחור שבדלת, מעביר אליו לתא את השפופרת ואת ידו השנייה הוא מוציא מבעד לפתח הקטן ומחייג. עציר/אסיר גדול מימדים וגם כזה שסובל מכאבים כרוניים חזקים, איך להגיד, להתכופף מאד קשה. הסוהרים באגף הם כאלה שאסירי המעבר לא ממש מעניינים אותם, למרפאה, מגיעיםבצורה חלקית בלבד. אגב, נזכיר כי גם כאן האגף אינו מונגש ומספר המדרגות המובילות אליו הוא עשרות דבר שגורם סבל גדול לאדם נכה. בתאי המעבר בניגוד לתא ללא עישון המצוי בכל אגף אחר אין כזה דבר ללא עישון. וכך, חמישה ימים או יומיים או משהו באמצע, יושב עציר/אסיר הסובל ממחלות נשימה קשות ומנסה לנשום אויר ללא עשן.

נחזור לרגע לסוהרים. נדמה שיש בבתי הסוהר סוהרים שלא ממש אוהבים את העבודה שלהם. ואם הם לא אוהבים אותה הרי שהדרך שלהם להתמודד איתה זה פשוט להתעמר באסירים שעליהם הם משגיחים. תפקידו של הסוהר. מלבד העובדה שהוא מלווה אותך לכל מקום כדי שלא תברח, הוא גם סוג של מלצר או שליח אם תרצו אשר אמור לסייע לך ולספק את זכויותיך, למשל לקבל בקבוק של מים קרים, או כוס תה, במקרה של תאי המעבר בהם אין קומקום חשמלי או פלטה לבישול. הוא זה שאם אתה זקוק לחובש הוא אמור לקרוא לו ובמהירות. הוא זה שאם אין לך שמיכה, או מזרון או שחס וחלילה אתה חולה באסטמה קשה ולא מצליח לנשום בחדר מלא עשן או פשוט בלחות וחום מעיקים ביום חמסין קשה, הוא אמור לענות לבקשתך לקבל מאוורר. כן, מאווררים יש בבתי הסוהר.

אם נפלת על סוהר שהוא גם בנאדם הרווחת. אבל אם נפלת על אחד שיש לו יום רע מהבית או שסתם הוא שונא אדם ובשבילו העבודה בשירות בתי הסוהר היא דרך נפלא להוציא אגרסיות על אנשים שגם אפשר לכבול אותם, להעניש אותם ולהתעלם מהם אם חס וחלילה ביקשו משהו בקול רם מידי או חזרו על בקשתם מספר פעמים כי אף אחד לא טרח לענות להם, אם נפלת על סוהר שכזה, השהייה שלך במשמרת שלו ממש לא נעימה.

באחד המקרים שהגיעו אליי תיאר העציר כי כשהגיע בפעם הראשונה לתא המעבר בכלא השרון הוא קיבל התקפת אסטמה קשה, מי שמכיר חולי אסטמה יודע שהם מחרחרים, מנסים לתפוס אויר בנשימות קטנות ומרגישים הרגשה של מחנק ואובדן הכרה וחיים. "ניסיתי" סיפר העציר "לקרוא מספר פעמים לסוהר, לא היה לי כח והקול שלי היה חלש מידי. בשלב מסויים קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון הקטן שבחלקה העליון של הדלת כדי לקרוא בקול חזק יותר. לא הצלחתי להגיע, רגלי לא החזיקו אותי ואני נפלתי על רצפת הבטון החשופה של התא. רק ברגע זה החליט אחד מהאסירים שהיו איתי שהמצב כנראה חמור מספיק ומצדיק את התערבותו. הוא החל לצעוק לסוהרים לבוא מהר ולקרוא לחובשים. הסוהרים הגיעו ועמם אחד מהקצינים האחראים על האגף. הקצין העיף בי מבט קצר והודיע לי בקול רם וגס שאין לי שום דבר ואני צריך להירגע. חובש כמובן שלא הגיע וטיפול לא קיבלתי. באותו רגע הרגשתי שאני באמת לא רוצה להמשיך לחיות כך. במקרה כשמצבי הרפואי החמיר וביקשתי לקבל את התרופות המגיעות לי, הודיע החובש כי אין לו מידע עליהן, ביקשתי שיתקשר למרפאה בכלא ניצן, שם ידעו היטב מהן התרופות שאני צריך לקבל אך הוא סירב בטענה ש"אין לי יכולת ליצור איתם קשר", חזרתי למיטה בתא והתפתלתי מכאבים. לאחר זמן מסויים כשאחד העצירים שאיתי אמר לסוהר שיש איתי בעייה, נקרא החובש שוב, הפעם הוא הצליח למצוא את מספר הטלפון של המרפאה בניצן, יצר קשר עם החובש והרופא ובסופו של תהליך קיבלתי את התרופות, זה לקח שעתיים של סבל מיותר".

היחס לעצירים עם מוגבלויות המגיעים לבתי משפט לא מונגשים

בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה מצוי במבנה ישן במרכזה של העיר. הוא אינו חלק מבית משפט השלום החדש שנבנה לא רחוק מבית החולים בילינסון. בית המשפט אינו נגיש לנכים בכל הנוגע לאולמות המשפט ובעיקר בחדרי העצורים המובאים לדיון. המשמעות היא שבמקרה הטוב שופטת המעצרים מוכנה לרדת לקומה הראשונה לניהול הדיון, מה שלא מתקיים בדיונים עצמם אך בכל מקרה כדי להגיע לדיון, אם אתה עצור, אתה צריך בכל פעם לעלות ולרדת כ- 40 מדרגות. דבר הקשה ביותר לאדם מוגבל המתקשה בהליכה וסובל מבעיות קשות ברגליו.

הנגישות  לאנשים עם מוגבלויות בבתי המעצר, הדוגמא של בית המעצר ניצן

בית המעצר ניצן אינו נגיש. כל האגפים בבית הכלא נמצאים בקומה שנייה, כ-24 מדרגות, ואילו אגף החינוך נמצא מתחת לקומת הקרקע, כ-24 מדרגות נוספות. המשמעות לעציר הסובל מבעיות קשות של הליכה הוא שהיכולת להגיע למרפאה, לצאת לחצר, או להשתלב במערכת החינוך בכלא כמעט ולא קיימת. כך למשל ראיתי לפחות פעמיים כיצד סוהרים ועצירים מרימים רב, בכסא גלגלים,  שהגיע לתת שעור בבית הכנסת באגף. במקרה שלי לאור הכאבים החזקים ויתרתי מידי יום על ירידה אחת למרפאה לצורך קבלת תרופות, בבוקר ובערב אך לא בצהריים וכן על ירידה מידי יום להתאוור בחצר הטיולים, הלכה למעשה, למעט הנסיעות לבית המשפט הייתי כלוא בתאי כמעט חמישה חודשים.

כמי שעוסק ועסק בעבר רבות בנושאי נגישות אין כל בעייה להנגיש לפחות אגף אחד, את אגף 4 שכפי שנאמר לי הוא האגף הכי טוב ושקט בבית המעצר. בכניסה לאגף יש חלל שבו ניתן להתקין מעלית פניאומטית בעלות של כ-30 אלף ₪ בלבד ובכך לסייע לכל אדם עם מוגבלויות הנדרש להיות או להגיע לאגף.

גם אולם הביקורים אינו מונגש לאנשים עם מוגבלויות. המשמעות היא שאם אחד מבני משפחתך או חבריך המבקשים לבקרך, מתנייע בכסא גלגלים, הסיכויים כי תוכל לראות אותו קטנים ביותר, אלא אם יש לך פרוטקציה ותגיע הוראה מלמעלה לקיים את הביקור בחדר בו מתקיימים המפגשים של העצירים עם עורכי דינם.

המערכת הרפואית של שב"ס

אי ביצוע בדיקות פיזיות על ידי רופאים

הרופאים והחובשים בבית המעצר לא מבצעים בדיקות רפואיות בסיסיות לעצורים ולאסירים. במקרים רבים עצורים הסובלים ממחלות נשימה קשות לא נבדקו פיזית ולו פעם אחת על ידי רופא. הרופאים מסתכלים  על האדם היושב מולם מעבר לשולחן הכתיבה שלהם, מתקתקים על המקלדת ותו לא. על בדיקות דם תקופתיות הנדרשות למשל לחולי סוכרת אין על מה לדבר וכך גם על בדיקה פיזית של טענות נוספות כמו נפיחויות, שטפי דם וכד'.

אי מתן תרופות בזמן

במקרים רבים התרופות בעיקר כאלה נגד כאבים, שהם חלק מטיפול קבוע שחייבים לספק לעציר או לאסיר, ניתנות באיחור רב וזאת גם במקרים בהם הסוהרים, סוהרי ביטחון קוראים להם, מודיעים למרפאה כי יש בנאדם הסובל מכאבים חזקים. במקרה אחד לפחות כאשר הסבל היה גדול כלכך הורידו הסוהרים את אחד העצורים אל המרפאה 30 דקות לפני שהיה אמור לקבל תרופה שהיתה אמורה להקל על כאביו אך החובש במרפאה סירב להפעיל שיקול דעת או כל פעולה אחרת. התוצאה היתה שהעציר התמוטט על הרצפה ליד המרפאה ללא יכולת לחזור חזרה לאגף וכך המתין 30 דקות עד שקיבל את התרופה.

מילוי שטחי ולא אפקטיבי של הנחיות רפואיות שניתנו על ידי בית המשפט

במקרים רבים, כשעציר מתלונן בבית המשפט על מצב רפואי חריג וקשה נוהגים השופטים להוסיף משפט להחלטתם הכללית ובו נכתב כי רופא בית הסוהר יראה את העציר/אסיר. מאחורי משפט זה אין דבר וחצי דבר למעט העובדה שזמן קצר לאחר החזרה לבית המעצר נקרא העציר למרפאה ושם שואל אותו הרופא מה הבעייה. כל בעייה שמדווחת נסגרת בסופו של דבר בכדורים נגד כאבים או בהבטחות סרק אך אף פעם בלי בדיקה פיזית אמיתית ובלי זימון תורים רפואיים חיצוניים לעציר.

יוצאי דופן במקרים אלו הם העצירים השוהים באגף תקופה ארוכה, שנה ואף למעלה מזה בשל עבירות חמורות כמו רצח. במקרים האלה כשמתגלה אצלם בעייה הדורשת התערבות רפואית חיצונית הם מקבלים אותה במהירות יחסית, כך גם לגבי מקרים בהם יש צורך בהתערבות כזו לאחר שעציר הוכה ונגרם לו נזק רפואי שאין ביכולת המרפאה לטפל – שברים, חתכים, פעולות אלה מתבצעות אך ורק בשל הפחד של החובשים, הרופאים והצוות המנהל מפני תלונה רשמית של העציר, מפני חשיפת התנהלותם הנלוזה ברבים, אף פעם לא בשל ההכרה כי מדובר, במקרים לא מעטים, בפעולה מצילת חיים.

התעלמות הסוהרים והחובשים מבקשות דחופות של עצירים

מה קורה כאשר העצירים/אסירים מודיעים לסוהרים האחראים על מצוקה מהם סובלים חבריהם לתא או לאגף. כך למשל במקרים של אסירים הסובלים מאפילפסיה או מסוכרת קשה עומדים לאבד את הכרתם ולקבל התקף. באחד המקרים לא הסכימו הסוהרים להוריד את חולה האפילפסיה למרפאה דבר שהביא לכך שהעציר קיבל התקף קשה, נפל על פניו ושבר את אפו, במקרה אחר הודיע חולה סכרת כי הוא עומד לפני התקף של תת סוכר, דבר לא נעשה בזמן והתוצאה, קבלת התקף בתא וצורך בטיפול רפואי חריג ודחוף שיכול היה להיחסך בצורה פשוטה עם הזעקת החובשים לפני שההתקף התרחש או הורדת האסיר למרפאה.

חוסר תמידי בתרופות וזלזול בבקשות העצירים לקבל את התרופות להן הם זקוקים

אחת התופעות המזעזעות ומכעיסות בבית הכלא היתה מתרחשת אחת לחודש באופן קבוע, בדרך כלל שבוע לפני סוף החודש, אז היינו מתבשרים כי חלק מהתרופות שהיינו צריכים לקבל חסרות במרפאה. הנימוק היה, המלאי נגמר ורק בחודש הבא הוא יחודש. המשמעות היא שבני אדם, לא חיות, האמורים לקבל תרופות, במקרים רבים תרופות כרוניות, אינם מקבלים אותן בשל אוזלת ידם של האחראים על כך בארגון המרפד את עובדיו בממון רב אך דורש מהם מינימום של מחוייבות ומקצועיות בעבודה.

טיפול בפשפשי המיטה

אחד מהחוליים היחודיים לבתי הכלא הוא פשפשי המיטה (בעגת הכלא בגבגים). האסירים סובלים מהם מאד. היצורים הקטנים והמזיקים הללו מתקיפים את שוכני תאי בתי הסוהר בצורה מסיבית. במשך  מספר ימים מתכסים גופותיהם של הדיירים בתאים בעקיצות ונפיחויות. הטיפול השבס"י שטחי ביותר. הוא כולל  תרחיף כדי למנוע גירוד, לא כדי לטפל בעקיצות המלווה, רק אחרי תחנונים קשים, משחה האמורה לסייע בהתמודדות עם הגירוד והכאב העז של העקיצות שמשאירים גם לאחר זמן רב סימנים לבנים על העור. ריסוס משמעותי באגפי הכלא מבוצע אחת לכמה חודשים לא כדבר שבשגרה אלא רק לאחר בקשות רבות של האסירים, בקשות להחלפת מזרונים המלאים בפשפשי המיטה לא נענות בטענה כי אין מלאי זמין של מזרונים. כן כן. אתם קוראים נכון, בשב"ס טוענים שאין להם תקציב למזרונים לאסירים. בארגון גם לא טורחים לפתח מערכת של ניקוי וטיהור מזרונים ישנים המלאים בפשפשי מיטה או הפעלת נוהל מסודר להחלפתם והוצאתם ממצאי האפסנאות בארגון.

מתן מידע לאסירים על זכויותיהם וחובותיהם

מערכת השב"ס חושבת ככל הנראה שאין צורך לידע את האסיר או העציר על זכויותיו, אם זו אינה הפעם הראשונה אז הוא כבר מכיר את הזכויות, החובות, הנוהלים ואם זו פעם ראשונה אז נסמוך על זה שאת המידע הוא יקבל מחבריו לתא ולאגף. נדמה לי, עם כל הכבוד שזו לא צריכה להיות השיטה. אין כל סיבה שכל עציר המגיע לבית הכלא או לבית המעצר לא יקבל ברגע קליטתו חוברת קטנה ובה פירוט של זכויותיו וחובותיו. אגב, החוברת חייבת להיות כתובה במספר שפות, עברית, ערבית, אמהרית, רוסית וככל שיש עצירים שהם מבקשי מקלט גם חוברות בשפתם. לא מדובר בעלות גדולה מידי אך בהחלט מדובר בזכות בסיסית מחוייבת המציאות.

חוסר בטחון תזונתי

מזה כ-15 שנים שאני מקדם מדיניות של ביטחון תזונתי לאזרחי ישראל. נדהמתי לראות עד כמה האסירים ובמיוחד העצירים ובמיוחד אלה שאין להם קשרים מיוחדים, סובלים מחוסר ביטחון תזונתי בכלא.

אם היו אנשי התזונה של משרד הבריאות מגיעים אל בתי הכלא והמעצר הם היו נותרים המומים. יושבי הקבע מצליחים, בדרך כלל, לארגן לעצמם בקומבינות אוכל סביר, האסירים החזקים ואלו המשתייכים לפרוייקט "התומכים", דואגים לעצמם למוצרי מזון בסיסיים בשפע ואף מצליחים לרכוש מוצרים רבים בקנטינה. אך חלק לא מבוטל מהאסירים והעצירים סובל מחוסר ביטחון תזונתי בולט. הם נאלצים לאכול פחמימות ללא מנות חלבון מספיקות, הם כמעט ואינם זוכים לפירות וירקות טריים, בטח לא בגיוון, על התאמה של אוכל לאלו הזקוקים לכך,אין כמעט על מה לדבר. רוצים לדעת מה נותנים ב"מלונות שב"ס" ביום העצמאות למשל בתור צ'ופר, קרטיב. כן כן. קרטיב. זו ההשקעה של המערכת באנשים שפשעו, מי יותר ומי פחות ונאלצים להיות אורחיה.

שוכני אגפי הכלא והמעצר מקבלים הרבה מלפפונים ופלפלים ומעט תפוחי אשמה. מעט מאד עגבניות ומעט בצל. על פירות טריים אין כמעט על מה לדבר שלא לדבר על טיב הפירות. בשר אין. יש מידי פעם עוף ושניצלים מעובדים אשר כבר מזמן קבעו אנשי המקצוע שהם אינם מזון ראוי לאכילה. גבינות ניתנות במשורה, חלב עמיד אפשר לקנות בקנטינה או לא בכלל כך גם מעדני חלב. עוד בקנטינה כמויות אדירות של ממתקים עתירי סוכר, שימורים וקטניות. אוכל בריא זה לא ממש. בסופי שבוע מקבלים מנת דג או עוף.

בפסח למשל לא היה אוכל. לא. זו לא מטפורה. לא היה אוכל. המטבחים היו סגורים והאוכל הבסיסי שמקבלים העצירים והאסירים היה מצות. הרבה מצות, פעמיים ביום מביאים מחית העשויה מאבקת קמח תפוחי אדמה, משהו שאפילו חתולים מתרחקים ממנו.

אחת לשבוע מקבלים תושבי שב"ס קופסת שוקולד למריחה. מידי פעם מעט ריבה. האורז הוא אחד המאכלים הבסיסיים ביותר, אורז תפל שאחת לשבוע מטבלים אותו עם ירקות לקוסקוס ובורגול. אחת לשבוע, ביום שישי, כל עציר/אסיר מקבל קופסת שימורי טונה וכן מעט סוכר/קפה/תה הפשוטים ביותר. מי שלא יכול לרכוש בקנטינה פשוט לא יכול לשדרג את המוצרים הבסיסים. הבעיה הגדולה היא שהגדרת מוצרי הבסיס הינה משפילה. היא אפילו לא המינימום שבמינימום. היא פחות.

חולי סוכרת וצליאק מקבלים "אוכל דיאטתי" או אוכל "מותאם" הכולל אורז ללא תבלינים, לחם ללא סוכר. זהו.  

האם טרח שב"ס לבקש מאחד המוסדות האקדמים לבצע מחקר מקיף אודות בטחונם התזונתי של "לקוחותיו", מהרגע שבו הם נכנסים בשעריו ועד היום בו הם יוצאים ממנו. האם מישהו ביצע סקר צרכים ובדיקת "שביעות רצון" כדי לנסות ולשנות, לתקן, את הלקוי.

נדמה לי ששירות בתי הסוהר שב"ס צריך לעבור איתחול עמוק. אם תרצו מחיקה והקמה מחדש. אי אפשר להמשיך ולשים טלאי על טלאי. הגיע הזמן לשנות.

לסיכום אי אפשר בלי גילוי נאות. במשך כ-20 שנה שימשתי כסמנכ"ל וכמנכ"ל עמותת "ידיד" שהפעילה מרכזים למיצוי זכויות חברתיות וכלכליות ברחבי הארץ. במסגרת תפקידי סייענו ואף אני אישית ליותר מחצי מליון ישראלים לממש את זכויותיהם וכן להתמודד עם חובות וקשיים כלכליים. בין החודשים אפריל-אוגוסט 2019 הייתי עצור בבית המעצר ניצן לאחר שנעצרתי על נהיגה ברכב ללא רשיון תקף.

הפוסט שלהלן אינו עוסק בי באופן אישי ואיני בא לבקש דבר. חמישה חודשים של גהינום עברו עליי, חמישה חודשים שבהם גיליתי איך עובדת מערכת המשפט ומערכת הכליאה הישראלית. את הדברים שראו עיניי וחוויתי על בשרי אני מבקש להביא היום לפתחיכם כי אני סבור שצריך לעשות שינויים מהותיים כדי לשמור על צלם האדם של מי שנקלעו, בין אם בצדק ובין אם לא, בין אם בפעם הראשונה ובין אם הם עבריינים היוצאים ונכנסים מבתי הכלא.