בגלל שר הבריאות משפילים אנשים עם מוגבלויות הפטורים מעטיית מסכות 

החלטתי לנסוע לקרית טבעון. ישוב יפיפיה בטח בתקופה הזו של החורף. ההחלטה לא היתה סתם, מסתבר שאני מגיע לשם בחודשים האחרונים בערך אחת לחודש לניחום אבלים. כך גם הפעם. על הדרך קבעתי כמה פגישות ובשעת בוקר מוקדמת יצאתי ברכבת מירושלים לחיפה ומשם לקריה. בנסיעתי ברכבת ישבתי בקרון המיועד לאנשים עם מוגבלויות ובשל היות פטור ממסכה לא חבשתי כזו במהלך כל הנסיעה. הפקחים ברכבת, המכירים את החוק וההנחיות, ביקשו פעמיים שאעטה מסיכה וברגע שאמרתי להם שיש לי פטור הם הניחו לי מבלי לבקש ממני להציג או לתת מידע כל שהוא, בדיוק כפי שהחוק קובע

הגעתי לתחנת הרכבת מרכזית המפרץ ובעזרתו האדיבה כלכך של הדייל במקום הובאתי, בכסא גלגלים לתחנת האוטובוס הצמודה ולאחר שביררתי באיזה אוטובוס אני צריך לנסוע ניצלתי את זמן ההמתנה ניגשתי לרכוש משקה חם. לאחר שהתברר שבמכונה היתה תקלה ביקשתי מהמאבטחים במקום את פרטי הקשר של מנהל התחנה אך הם סירבו לתת לי. הודתי להם והודעתי כי בכוונתי להתלונן לגורמים המתאימים.

התיישבתי ליד המפרץ המיועד לקו האוטובוס והמתנתי כאשר אני יושב ללא מסכה כמו בכל מקום בו אני נמצא. ולקוראים שבטח יגידו שצריך להתחשב בציבור ההסטרי או שאולי פשוט אני צריך לשבת בבית וללא לזוז, אז מה לעשות. לא. בטח לא כל עוד החוק קובע ומאפשר אחרת.  

לפתע הגיע אליי אחד מהמאבטחים שסירבו לסייע לי קודם לכן וביקש ממני לשים מסכה. הודעתי לו שאני פטור מחבישת מסיכה והוא הודיע לי שאני מעוכב עד שיקרא למשטרה. ישבתי במקומי ואמרתי לו שאני ממתין בשימחה כי שהמשטרה תגיע היא תגיד לו שאני פטור. מנהל משמרת המאבטחים שהגיע גם הוא אמר למאבטח שיעזוב אותי במנוחה וחשבתי שבזה הפרשה הסתיימה. להפתעתי בתוך מספר דקות הגיעו שני פקחי אכיפה של עיריית חיפה, הוא ביקש את תעודת הזהות שלי ולשאלתי מדוע, אמר לי כי אין לי מסכה. הסברתי לו שאני פטור מחבישת מסיכה ואז הוא ביקש את שמי ואת מספר תעודת הזהות שלי וכמובן שנתתי לו.

כמה דקות לאחר מכן חזר אלי הפקח עם מלויו והודיעו לי שהם נותנים לי דו"ח על אי עטייית מסיכה. ביקשתי שירשמו בדוח שהודעתי להם שאני פטור ושהם גם יכולים להזמין משטרה והמשטרה תגיד להם בדיוק את אותו הדבר. הוא סירב ורשם דו"ח שבו כמובן לא נרשמו דברי כפי שביקשתי. לאחר שאמר "אם יש לך טענות תבקש להשפט ובבית המשפט יחליטו". סירבתי לקבל את הדו"ח אך הוא, במיומנות אכיפתית התעלם מבקשתי לרשום את הדברים ואף מילא את פרטי ב"אישור המסירה" למרות שכאמור, סירבתי לקבל את הדו"ח. הפקח המסור שם את הדו"ח מתחת לתיק שלי על הכסא בתחנה והלך בהרגשה שהינה הינה הוא טפס את מכחיש הקורונה האולטימטיבי.

לאחר ההשפלה הפומבית שלי בפני הנוסעים שחיכו לאוטובוס המשיכה הסאגה, בעלייתי לאוטובוס, הודיע הנהג שבלי מסיכה או בלי אישור שאציג לו לא אוכל לנסוע. ביקשתי שיזמין משטרה וכך הוא אכן עשה. השוטרות הגיעו למקום לאחר מספר דקות ותוך זמן קצר ביותר אמרו לנהג שברגע שאמרתי שיש לי פטור הוא לא יכול לעשות דבר והוא חייב להסיע אותי. הדבר היחידי שהסכמתי לעשות הוא שלמרות נכותי הקשה, הסכמתי ללכת ולשבת בסוף האוטובוס במקום במושבי הנכים בתחילתו כפי שאני עושה תמיד. מדובר בהוכחה ניצחת לטענתי כי ברגע שהודעתי לפקחים שאני פטור מחבישת מסיכה הם לא יכולים לעשות דבר בטח שלא לתת לי דו"ח ולהשפיל אותי בפני הציבור.

שיהיה ברור. החוק לקוי. לא תקין. לא בסדר. אבל בצורה הנוכחית זה החוק. אני בהחלט סבור שצריך לחדד את הנהלים וההנחיות, אך ככל שאלה לא בוצעו עד כה הדבר היחידי שקובע הוא נוסח החוק המקורי ואין שום גוף במדינת ישראל, גם לא עיריית חיפה, חברת אגד או סופרפוס, רכבת ישראל או כנסת ישראל אשר יכולים לעשות דין לעצמם, לקבוע נוהלים והנחיות שפוגעים באזרח במקום לשמור עליו ועל זכויותיו.

נפגעתי קשה מההליך שננקט נגדי, מהמבטים שננעצו בי מהנוסעים שחיכו בתור לאוטובוס, למרות שרובם הגדול אמר בסוף ההליך שהם בהחלט יודעים שיש אנשים שפטורים ממסיכה.

ביקשתי הבוקר במכתב רשמי ששלחתי לבטל את הדו"ח אבל אני לא מסתפק בכך. דרשתי במכתב פיצוי בגובה פעמיים דרישת הקנס. פיצוי שיועבר לעמותת לקט ישראל ולעמותת כנפיים של קרמבו. האחת עוסקת בהצלת אזרחים מחוסר ביטחון תזונתי, וכאלה יש הרבה יותר בימים האלה של הקורונה והשנייה היא תנועת נוער נפלאה לילדים עם מוגבלויות.

הגיע הזמן שגם בתקופה לא פשוטה שכזו יבינו גורמים ציבוריים וגם פרטיים שהם לא יכולים להשפיל אזרחים, בטח לא אזרחים עם מוגבלויות. ולסיום גילוי נאות, אני מחוסן בחיסון הרביעי.

הצילום של ניצן הורוביץ באדיבות הצלם האדיר משה שי.