מה למדתי אתמול – תובנות מכתיבת פוסט שהרגיז את "הליברלים"

אתמול בבוקר פרסמתי פוסט על אהוד ברק. זה היה אחרי שבמשך החודשים האחרונים אני עוקב אחרי דבריו מעל במות המחאה, באמצעי התקשורת ובעצם בכל מקום אפשרי שנותן לאיש שהיה אחד מראשי הממשלה הגרועים כאן את האפשרות ללהג בשם חופש הביטוי, סליחה בשם הצורך הדחוף להשתיק את האחר. בשם ההתגייסות של המחנה "הליברלי" נגד המהפכה המשטרית המטומטמת (לא בציניות) שמחנה הביביסטים מנסה להעביר כאן ושאין ספק שחייבים לעצור אותו.

כתבתי פוסט בידיעה שהוא לא יתקבל יפה אצל "החברים" שלי בפייסבוק. להגיד שלא תיארתי לעצמי מה יבוא לא יהיה נכון. שיערתי ותיארתי וידעתי שאחטוף מכל הכיוונים כי חופש הביטוי של "הליברלים" מוגבל רק למי שמתבטא רק כפי שהם רוצים. ספגתי וספגתי, היו גם כאלה שעשו לי unfriend (וטוב שכך) והיו כמה שאני עשיתי את זה להם כי יש חופש ביטוי ויש חופש שיסוי ויש סגנון התבטאות שלפחות אני לא מוכן לקבל בפיד שלי.

ובלילה ישבתי וניסיתי לעשות סיכום.

זה מה שיצא לי – תרצו תקראו לא תרצו, גם טוב. והסיכום הזה הוא לא רק התובנות מהפוסט של אתמול בבוקר אלא די סיכום של מה שאני מרגיש וחושב אחרי יותר מעשרים וכמה שבועות של מחאה, שהתחילה באופן הכי מוצדק בעולם והפכה, לדעתי לפחות למשהו אחר לגמרי.

אבל מילה קטנה לפני התובנות רק להבהיר משהו – אני בעד תיקון עמוק של מערכת המשפט שלנו. אני גם בעד חיזוק הדמוקרטיה והפרדת הרשויות תוך יצירת בלמים ואיזונים חדשים. אבל אני נגד הדרך והצורה שבה בחר מחנה לוין-רוטמן להגיש לנו את התיקון הזה, אני נגד חלק גדול מהסעיפים שלו ואני בהחלט תומך בחלק לא מבוטל מהתכנית המקורית שהציג הנשיא הרצוג שבבסיסה עומדת הדאגה לאזרח הקטן שנשחק תחת גלגלי הבירוקרטיה המשפטית, שנרמס תחת ניצול לרעה של כח שילטוני אבל עם כל הכבוד, השינוי בטח לא יבוא דרך הועדה לבחירת שופטים. ועל זה בפוסט אחר – אולי.

אלו התובנות שלי

על הדמוקרטיה והדקטטורה:

למדתי בחודשים האחרונים שאלו שקוראים לעצמם "ליברלים" ולפעמים "שמאל נאור" ולעיתים "סוציאל דמוקרטים" לא ממש נגד דיקטטורה שלטונית. הם רק נגד דיקטטורה שלטונית כשהם לא בשלטון. כי כשהם בשלטון הם רוצים להוביל, להנהיג, לנהל כמו שהם חושבים ושילכו לעזאזל כל האחרים. קוראים לזה בעברית דיקטטורה. למדתי בחודשים האחרונים ש"הליברלים" ממש בעד דמוקרטיה, אבל רק דמוקרטיה כפי שהם תופסים אותה ואם מישהו אחר חושב שהדמוקרטיה הישראלית צריכה להיראות אחרת, שילך ויחפש את החברים שלו בסיבוב, מבחינתם הוא ביביסט עוכר ישראל, משתמט מהצבא ומחובותיו כאזרח, אוכל חינם שמנסה לחיות על חשבון המדינה והכסף הציבורי.

על חברים וחברות:

אין דבר כזה, אפילו לא בהסתדרות. היו כאן "חברים" ששאלו אותי מה קרה לי, היו אחרים שאמרו שמתביישים בי, היו אחרים שניסו להגיד שאיבדתי את זה. אגב, אלו בעיקר חברי פייסבוק כי אף אחד לא טרח להתקשר ולשאול, היתה אחת שכתבה בציניות שבוט השתלט לי על החשבון ( אז זהו שלא). בשלוש השנים האחרונות למדתי היטב מה זאת חברות, מיהם חברים אמיתיים ומי פייק. ואת התובנה שלי על זה תוכלו לקרוא, מי שיחזיק/תחזיק מעמד עד הסוף, למסקנות.

על הצביעות:

הו הצביעות. זו יחד עם יהירות, פטרונות היא אחד החוליים הקשים של המחנה "הליברלי" שבטוח שהשמש זורחת לו מ….. כל בוקר ובמשך כל היום. "אנחנו יודעים יותר טוב מכל אחד אחר מה נכון לעם ולמדינה", אנחנו הרבה יותר טובים מכל אחד אחד כי למדנו לימודי ליבה, אולי אפילו עשינו צבא ושירות לאומי וחלקנו, הקטן, עושה/עשה שירות מילואים. אנחנו הרבה יותר טובים מרוב חיילי צה"ל שמגנים עלינו ושרובם הצביע נגד המחנה שלנו בכל מערכות הבחירות האחרונות – הם עשו את זה כי הם בעצם לא מבינים כלום וביבי השתלט להם על המוח. היהירות הזו כשהיא משולבת בצביעות של "אנחנו תורמים למדינה יותר מכל אחד אחר" היא זו שלדעתי גם תהרוס בסופו של יום את המחנה הליברלי כמו שהוא קורא לעצמו ותשאיר אותנו עם כמה מנהיגים אחראים שמדברים ומתנהגים אחרת.

על שנאת האחר והשונה:

אחד מהדברים שהכי קשה לי איתם בחודשים האחרונים זו השנאה. השנאה הבוטה של ה"ליברלים" כנגד כל מי אינו הם. יש כאלה שאפשר להבין שה"ליברלים" לא אוהבים אבל אני מרגיש ורואה שינאה הרבה יותר תהומית ועמוקה מכך. שינאה לכל מי שחושב אחרת, שמתנהג אחרת, שמתלבש אחרת, שחי את חייו כפי שהוא בוחר לעשות וזה בדרך שונה מהדרך שהבליינים "הליברלים" נוהגים לחיות את חייהם. לליברלים מותר לדרוש תחבורה בשבת (גם אני רוצה כזאת, אגב גם בירושלים עיר מגורי ולא רק במדינת תל אביב) אבל הם לא מוכנים לכבד את אמונותיהם של התושבים האחרים המתגוררים בקרבם. "הליברלים" נגד כפייה דתית אבל הם בעד כפייה חילונית, או נגיד בצורה אחרת, כפיית אורח החיים שלהם על כל השאר ו"אם זה לא נראה לכם אז תבנו לעצמכם גטאות ותחיו שם, רגע, אבל שלא תעיזו לבנות את הגטאות האלה על חשבון הכסף הציבורי, הוא שלנו. רק שלנו".

תזכירו לי אגב מתי המפלגות הליברליות ובמיוחד השמאל הליברלי לקח כספים קואליציונים לטובת דיור ציבורי, צמצום העוני תמיכה בא.נשים עם מוגבלות, תושבי הנגב שמאבדים את השפיות בגלל הטרור מעזה (ולא, אל תגידו שהם לא לקחו כספים קואליציונים,הם לקחו ובגדול). "הליברלים" שונאים כל מי שהוא אינו הם והשבועות הרבים של המחאה איפשרו להם להראות את זה בצורה הכי בוטה והכי מכוערת שיש.

אנחנו תוקפים את הציבור החרדי על כך שהוא לא הולך לצבא ולא עושה שירות לאומי ורק חי על חשבון המדינה. האם זו האמת הוא שהרגילו אותנו לשנוא את כל מה שהוא לא אנחנו. נכון, החרדים לא הולכים לצבא, אבל רובם עוסקים בהתנדבות, ולא רק בקהילה שלהם, הרבה יותר מאיתנו "הליברלים" הם אולי מקבלים קצבאות קיום מהמדינה, כמו רבים אחרים, אבל מי שחי מהקצבאות הללו חי בעוני ובמחסור שלא תמיד תראו אותו אצל מקבלי קצבאות קיום אחרים שעובדים בשחור, נוסעים לבלות ברחבי הארץ ובחו"ל ובכלל, מתענגים על כך ש"הצלחנו לעבוד על הממשלה". תזכרו – פרזיטים ומשתמטים יש בכל מקום, מכל המחנות. אבל הרוב אינו כזה והשנאה הצרופה כשהיא באה ברוב המקרים כשהיא מבוססת על מסרים שטחיים של בעלי אינטרסים המנצלים את חוסר הידע, זה אחד הדברים הנוראים ביותר. אגב נוסף, על ההשתמטות משירות צבאי או משירות צבאי משמעותי ומשירות לאומי של הציבור החילוני עוד יהיה מקום להרחיב

על חופש הביטוי:

מודה שבטח אחרי אתמול מבחינתי אין כזה דבר מה שחשבתי שהוא נחלת מחנה הביביזם הוא מבחינתי היום חלק בלתי נפרד מהאג'נדה ואורח החיים "הליברלי".

חופש ביטוי בתוך המחנה "הליברלי" כאמור לא ממש קיים, חופש שיסוי דווקא כן. מותר לך להתבטא בחופשיות רק אם אתה חושב כמו שכולנו חושבים. ואם אתה לא חושב כמונו אז עדיף שתשתוק, איך כתבו לי כמה, לא כל דבר שאתה חושב כדאי שתוציא החוצה, יש דברים שאנחנו מסכימים איתך אבל לא חושבים שכדאי להגיד אותם בפומבי.

ואם כבר כתבת אז בשם חופש הביטוי/שיסוי שלנו אנחנו נראה לך מה זה, ולא שנתייחס עניינית לדברים אלא נעליב

נפגע, ננסה להשפיל, נראה לך כמה שאתה אדם איום שאין לו זכות קיום על האדמה הזו. נודיע לך שאנחנו מתביישים בך למרות שלא רחק היום שבו המילים והמנגינה היו אחרות לגמרי.

חופש הביטוי מסתבר הוא דבר שחייבים לשמור עליו כאשר מתקיפים את ערוצי התקשורת המזוהים באופן כמעט טוטאלי עם המחאה, הוא לא תקף לערוצי תקשורת שתומכים בה שם מדובר, מבחינת "הליברלים" בגזענות, בפגיעה בזכויות אדם ואם חס וחלילה מישהו שלא נחשב "ליברל" מתמנה לתפקיד בכיר, בצדק או שלא, בצורה נקייה או לא לגמרי, מבחינת "הליברלים" מדובר בפגיעה אנושה בחופש הביטוי ולא משנה כלל שהם עצמם פעלו באותה דרך ממש רק מספר חודשים קודם לכן.

חופש הביטוי הוא מין מושג כזה שמכוני מחקר ומדיניות שמשתייכים למחנה "הליברלי" משתמשים בו על בסיס קבוע כדי להעביר את המסרים שלהם אבל אם חס וחלילה מגיע מכון מחקר ומדיניות אחר ומסתבר שיש לו השפעה עצומה ושלילית לטעמי, על נבחרי העם, או אז את חופש הביטוי של המכון הזה חייבים להפסיק.

אגב, שיהיה ברור, מבחינתי פורום קהלת הוא גוף מסואב כוחני ואפל שאין לו זכות קיום לא בגלל דעותיהם של חוקריו אלא בגלל השימוש הנלוז שהם עושים בעובדות תוך שהם מסובבים אותם כך שיתאימו למסרים אותם הם מנסים לשווק. אבל שיהיה ברור – הסיבוב הזה של העובדות והמידע נעשה, יום יום ושעה שעה, גם על ידי הגופים "הליברלים" המובילים.

על תרבות הדיון והשיח:

נדמה לי שאין הרבה מה להוסיף בסעיף הזה. תרבות השיח שלנו כבר מזמן עברה כל גבול של טעם טוב. נימוסים היא מילת גנאי, זכותו של המיעוט להשמע גם היא לא רלוונטית יותר, כי איך אומרים המוחים ברחוב, אנחנו הרוב ואנחנו נחליט, ואת זה הם אומרים אחרי שהם קובעים שהם לא יתנו ל-64 חברי כנסת, גם אם הם רוב, לקבוע למעוט את חייו. השיח הציבורי שלנו, בחסות הרשתות החברתיות הפך לאלים ומפחיד. איך אמר לי בשבוע שעבר עובד ציבור בכיר שפגש בי ברחוב ויצא לנו לדבר על מאבק שאני מעורב בו, בהתנדבות, ללא שכר, בלי עמותות ברקע "תשמע רן, כשאני שומע אותך פנים אל פנים מדבר ככה אתה לגמרי צודק, יש הגיון מלא בדבריך אבל למה כשאתה מעביר מסרים בוואצפ הם יוצאים כוחניים", הסברתי לו שכשמישהו משקר עליך ברשת החברתית, כשמישהו משפיל אותך ומקלל אותך ככל הנראה אתה לא יכול להגיב במשפטי "חנה בבלי" ואז אתה מחכה להזדמנות לדבר פנים אל פנים כי אתה יודע שאפשר אחרת.

על האלימות המילולית שמובילה לאלימות אחרת

הפסקה הזו מתחברת לזו שלפניה. היא יותר אזהרה, לא אזהרה מפני חציית הקו הדק בין אלימות מילולית לאלימות פיזית. ממש  לא, אנחנו כבר שם. אני עצמי חטפתי מכות ודחיפות מ"ליברלים" מוחים כי העזתי למשל להעיר להם על שלט מחאה שבינו לבין דמוקרטיה, משילות אין כל קשר, היה זה שלט של שינאה צרופה ותהומית. האלימות הפיזית  של המחנה "הליברלי" כבר כאן, ואם פעם היא היתה רק הגנה עצמית הרי שתצוגות המחאה נתנו לה לגיטימציה. לגיטימציה לשקר, לגיטמיציה לדריסת כל מי שאינו מסכים איתה ובדריסה אני מתכוון גם לדריסה פיזית.

דוגמאות יש הרבה ובהחלט יתכן שהגיע הזמן להציג אותן. שיהיה ברור – זה לא שאלימות מילולית ופיזית לא קיימת בצד השני – קיימת ובגדול – אבל אנחנו "הליברלים" לפחות לדעתי, צריכים להיות אחרת. אנחנו לא צריכים להיות הם.

רגע, אבל אולי לפי הדברים האלה אני לא ליברל או סוציאל דמוקרט או בעד דמוקרטיה ונגד דיקטטורה, על זה כאמור במסקנות.

על סולידריות חברתית וערבות הדדית:

בין אלו שתקפו אותי היו כאלה שכתבו "ומה אתה בכלל עשית בשביל המדינה". את מה שאני עשיתי עבור המדינה והחברה האזרחית אני יודע וגם אחרים יודעים וזה לא מעט. אבל זו ממש לא השאלה, נדמה היה שהמחאה נגד המהפכה המשטרית מביאה איתה, סליחה, מחזירה את הסולידריות החברתית, את הערבות ההדדית. לצערי זה ממש לא קורה.

אנחנו לא רואים תמיכה ציבורית גדולה במאות אלפי האזרחים הנאנקים תחת הקריסה הכלכלית שלהם, מלבד כמובן המתבכיינים שהמשכנתא שלהם עלתה וקשה להם לקנות מילקי בסופר. אנחנו לא רואים את ניצול כוחם של המחאה והמוחים כדי לדרוש מהממשלה פעולות ממשיות ומיידיות למיגור האלימות הבלתי נתפסת בחברה הערבית ואנחנו אפילו לא מסוגלים להכיל את הכאב שיש למאות אלפי חרדים שהמנהיג שלהם הלך לעולמו והם מבקשים ללוות אותו בדרכו האחרונה ומה לעשות שזה גורם לחלק מאיתנו אי נוחות בגלל הפקקים – אבל הפקקים זה בסדר אם הם בקפלן או במקומות אחרים בארץ בדרך שפוגעת בזכותו של הציבור לחופש תנועה, לחיים ללא רעש והפרעה כי זכות המחאה גוברת על הכל ובלבד שהיא זכות המחאה של "הליברלים".

במחנה "הליברלי" תומכים כמובן בציבור החילוני, בקהילת הלהט"ב בזכות לחיים בעושר ואושר, הכל טוב וראוי, אבל המחנה "הליברלי" לא תומך במחאתם של מאות אלפי ישראלים מעוטי הכנסה והזדמנויות שחיים מיד לפה, מיום ליום בדרך שהיא לא יותר מהישרדות, בשבילם "הליברלים" לא יוצאים לרחובות, הם מעדיפים מקסימום לתרום לאיזה עמותה שמסייעת להם עד הרגע שהם צריכים משהו על בסיס אישי לעצמם ואז התרומה נפסקת כי היא הולכת "למימון המונים" עבור מטרה יותר "קדושה" בטח כזו שהכסף לא הולך לשלם משכורות לכל מיני אוכלי חינם.  וגם על זה במאמר נפרד.

ה"ליברלים" לא ממש מאמינים בסולידריות ובערבות הדדית אפילו או בטח אלו שמתגוררים בחלק המרכז וצפונה של מדינת תל אביב, הם הרי נגד קרן הארנונה למשל כי הם לא רוצים שחס וחלילה כספי המיסים שלהם ילכו למשל לסייע לתושבי בת ים שחלק גדול מהם עובד בתל אביב ונותן להם שירות (אני בעד קרן הארנונה אבל בלי קשר לנושא הדיור – קרן הארנונה היא נהדרת כקונספט של צדק חלוקתי כמו שהיה במאבק שניהלו ערד, דימונה וירוחם נגד המועצה האיזורית תמר שנהנתה במשך שנים מעשרות מליונים ממפעלי ים המלח בלי שום פרופורציה למספר התושבים במועצה או לעובדה שרוב העובדים במפעלים הגיעו מאותם יישובים בדרום).

בשורה התחתונה זה בסדר שכל אחד דואג קודם כל לעצמו ולמשפחתו. אנחנו הרי לא חיים בקיבוץ ולא מקיימים חיים שיתופיים בשום צורה שהיא אבל זה פחות בסדר שבמקביל לכך את מעיז לדבר על ערבות הדדית או סולידריות כשאתה לא מוכן לנקוף אצבע כשאתה רואה את מי שעושה לך את החשבון בקופה בסופר מקבל שכר מינימום שאינו ראוי לחיים בכבוד ואתה לא יוצא להפגין כדי לגרום להגדלתו.

איך התאהבנו במחאה

אין יותר צודק מהמחאה הציבורית נגד נסיון ההפיכה המשטרית שמנסים חלק מנבחרי הציבור לעשות כאן. אין יותר צודק מהרצון של הציבור למנוע פגיעה אנושה וקשה בערכי הבסיס עליהם הוקמה מדינת היהודים.

רק שבואו ונזכור על מה בעצם המחאה ובשביל מה מוחים. מדינת היהודים היא של כולם, של כל היהודים, זה אומר שצריך להתחשב בכולם.

בואו גם ונזכור שהמחאה קמה כדי למנוע את חקיקת החוקים שמובילים להפיכה משטרית

אבל בסוף אנחנו חייבים להודות שהמחאה הפכה למשהו אחר לגמרי, קודם כל המטרה שלה השתנתה. זו אינה מחאה לביטול המהפכה המשטרית, אנחנו מדברים על מחאה להפלת השלטון הקיים והחלפתו בשלטון אחר, מקווים שהוא יהיה "ליברלי". המחאה היא לא נגד לוין ורוטמן, קו ישיר מחבר אותה למחאת בלפור. יש לה רק מטרה אחת והגיע הזמן להניח את הכל בצד ולהצהיר עליה: אנחנו רוצים שראש הממשלה ילך הביתה ואנחנו מקווים שכשזה יקרה הכל יבוא על מקומו.

(במשפט מוסגר אגיד שגם אני רוצה שראש הממשלה ילך הביתה ויש לי אפילו מועמדים שלדעתי יכולים להחליף אותו בצורה מצויינת, אבל הדרך, הדרך צריכה להיות אחרת).

המחאה הפכה להיות מחאה של כל דבר שלא מקובל עלינו שהממשלה עושה אבל רק אם זה משרת את האינטרסים של המחנה "הליברלי" אם זה לא שם אז מבחינתנו זה לא קיים.

יותר מכל המחאה הפכה לסוג של בילוי. מקום מפגש והעלאת זכרונות. התרפקות על הביחד וההרגשה שעושים משהו בשביל המדינה. זה לא אומר שיוצאים יותר למילואים, לא צריך, אנחנו במחאה, זה לא אומר שתורמים יותר למי שאין לו לאכול או אין לו איך לשלם שכ"ד כי תרמתי להדפסת שלטים ודגלים במחאה.

המסקנות

היו אלה 24 שעות מטלטלות שבהן למדתי כמה דברים על עצמי ועל אחרים וזה מה שהביא אותי למסקנות הבאות:

אני עדיין חושב שאני ליברל אבל ליברל שמאמין בסולידריות חברתית, בערבות הדדית ובזכותו של כל אדם להגיד ולכתוב את שעל ליבו ובמוחו מבלי שיצטרך לפחד שיהפוך לבשר תותחים או שיפוד במנגל של אלו שבטוחים שהם יותר טובים מכל אחד אחר.

אני משוכנע היום, יותר מתמיד שחייבים שינוי עמוק במערכת המשפט אבל גם שינוי עמוק במערכת החינוך ולא, אני לא מדבר על לימודי ליבה, אני כן מדבר על לימודי אזרחות, על ידע כללי, על מתן כלים לחשוב באופן עצמאי ולא ללכת אחרי העדר רק בגלל שהוא קיים

כואב לי על השנאה, על תרבות הדיון והשיח ולמדתי ממנו רבות שאין באמת חברים וחברות. בכלל השנים האחרונות לימדו אותי את זה. למדתי שלא משנה כמה דברים טובים עשית בחייך, זוכרים לך את השגיאות והטעויות, גם אם שילמת עליהם בחייך, אבל בעיקר רוצים לקפד את ראשך אם חס וחלילה תעיז לצאת מהתלם, תעיז להביא עמדה אחרת מכלל המחנה, אולי אפילו תעשה את הדבר הנורא האולטימטיבי ותנסה לגרום ל"חבריך" לחשוב עוד רגע לפני שהם יוצאים מהבית להניף דגל או שלט.

למדתי בעשרים וארבע השעות האחרונות שהגיע הזמן להפרד, לפחות מחלק מהאנשים שרשומים בדפי הרשתות החברתיות שלי כ"חברים". הם ממש לא כאלה. מי שכבר הסיר את עצמו אני רק מודה לו.. מי שיעשה את זה מיוזמתו, אודה לו גם, אני מקווה שיהיה לי הכח, מה לעשות המצב הרפואי שלי לא ממש טוב, ולא זה לא קשור לראש, לעבור בימים הקרובים על רשימות החברים ולעשות unfriend בעצמי. אני לי בעייה עם הביקורת, יש לי קושי גדול עם השיח, עם העליבות המילולית, עם הקללות והשנאה המבעבעת אותה אפשר בקלות בזמן הקריאה גם אם הכותב/ת הדברים בטוח שזה בסדר כי זה רק לכתוב.

ומסקנה אחרונה. כל עוד אני נושם, כאמור, ככל הנראה לא עוד הרבה זמן, אני אמשיך לחשוב באופן עצמאי, אני אמשיך לכתוב, אפילו אם זה רק לעצמי ואני אמשיך לחלום על מקום שבו אנשים באמת אוהבים אחד את השני, בו אנשים מתייחסים בכבוד אחד לשני, בו אנשים שאומרים שהם חברים של מישהו הם באמת חברים שלו.