זה התחיל בבוקר, קצת לפני הצפירה, מטוסי חיל האויר התכוננו למטס החסר של יום הזכרון ובמדרחוב בצלאל היה משטרח לצעוק בקולי קולות "מוות לערבים".

אח"כ היו הטכסים, נהרות של בכי זרמו בהר הרצל, בבתי הספר ובשאר המקומות בהם בחרו לזכור ולא לשכוח את הגיבורות והגיבורים, חיילות וחיילים, צעירות וצעירים שנרצחו ונהרגו מאז ה-7 באוקטובר ושגופותיהם התווספו לאלפי הקברים של אלו שאנחנו מגיעים לזכור אותם כבר שנים לא מעטות.

בערב עשיתי סיבוב טכסים ומחאות. מודה שזה היה מוזר ואפילו קשה, במרחקים לא גדולים זה מזה התקיימו פעולות מחאה שונות, חלקן בשקט וחלקן צעקניות ורעשניות. זה התחיל בטכס האלטרניטיבי של הדלקת המשואות ששודר מול אוהל משפחות החטופים שברחוב עזה פינת בלפור, זהו מקומו של מאהל המשפחות הדורשות עסקה מיידית להחזרת החטופות והחטופים. מאהל עצוב משהו. כזה שמידי יום נדמה שהיאוש מחלחל בו עוד קצת. הכסאות הצהובים שעומדים לפני האוהל הגדול מספרים את הסיפור כולו. הם שם, סובלים וחסרי אונים ואנחנו כאן, מורטים את שערות ראשנו ולא יודעים מה עוד ניתן לעשות כדי להחזירם הביתה.

האוהל הזה ממוקם ממש בפינה בה עומד ביתו הלא מאוייש וההרוס למחצה של ראש הממשלה שעדיין מסרב לקחת אחריות על הטבח הכי גדול שהיה כאן מאז יום כיפור, איך אמרה גולדה בארץ נהדרת "אני רוצה להודות לך ביבי, אחרי 50 שנה הצלחת להיות אחראי לאסון יותר גדול מהאסון שאני הבאתי ביום כיפור".

בערך מאה וחמישים מטר משם, מול הפיצריות והבורגריות הנהדרות של רחוב עזה, בואכה ביתו הכן משופץ והפרטי כמובן של אותו ראש ממשלה, התכנסו כמה עשרות של מוחים קולניים במיוחד. הדחה עכשיו הם דרשו, הם נשאו לפידים, את חלקם זרקו על הכביש בנסיון להדליק מדורת ל"ג בעומר מוקדמת, חלקם שאג ססמאות, תופף בתופים ואפילו כמה חצוצרות היו שם. ביניהם לבין בית ראש הממשלה עמדו מספר לא רב של שוטרים ולוחמי מג"ב שנדמה היה שאינם דואגים מפני פריצה אפשרית וריצה לעבר הבית המאובטח בירושלים. את עיקר השיח עם השוטרים ניהלו כמה מפגינות שניסו להסביר להם שאסור לשוטרים לצלם מפגינים בטלפונים הפרטיים שלהם כי זה פשוט מנוגד לחוק. איך אומרים לפעמים "אסור לאכוף את החוק על ידי הפרה של חוק אחר".

אחרי זמן נסעתי משם לכיוון הכנסת. ידעתי שגם שם מתוכננים ארועי קישור וחיבור בין תום יום הזכרון לבין יום העצמאות. אגב, חג זה לא היה, ערב יום עצמאות שקט יחסית כן. מול משרד ראש הממשלה, כשמאחורי הדוברים גן הורדים התקיים זה השנה העשרים וכמה טכס המשואות האלטרנטיבי של ארגוני השלום והשמאל בישראל. לא זה שקיימו משפחות החטופים בשוני, אחד אחר. יותר ותיק, כי אי אפשר לותר עליו. היתה שם בין השאר השחקנית עינת וייצמן שניסתה לשכנע את מאות המשתתפים ששתו בצמא ובשקט מופתי את דבריה, כי מחבלים, לא כל שכן מחבלים רוצחים, יכולים להשתקם בכלא, ללמוד, לכתוב, אפילו לעשות תיאטרון, ומסתבר שהם הופכים לאנשים טובים. אנשים שצריך להבין את הקונטקסט האמיתי של מעשיהם ולנסות ולהתקדם הלאה. היא דיברה על הבנות שלה ואיך היא מנסה למנוע מהן להיחשף לרחוב הישראלי ובמקום זאת לחנך אותן על ברכי ההומניטריות הדורשת שלום. אחרי שוויצמן הדליקה את המשואה שלה עלה לדבר מעוז ינון. אם יש מישהו שאני כלכך מעריך לפני ה-7 באוקטובר 2023 ובטח לאחריו זה ינון. פעיל שלום אמיתי. הומניסט אך גם פרגמטיסט. האיש שבזכותו, כך אני לפחות חושב, חזרה העיר נצרת למפת התיירות לישראלים לפני מספר שנים. האיש שהיה בין מקימי רשת "אברהם הוסטל" שהביאה שינוי ממשי לתיירות העממית בישראל והאיש שמאז שהוריו יעקובי ובלהה נרצחו בביתם במושב ניתיב העשרה הוא לא מפסיק לרגע את המירוץ המטורף שלו אחרי הסיכוי האחרון לשלום. ינון הבטיח לקהל שאחד ביולי הוא יקיים בהיכל מנורה בתל אביב את ארוע השלום הגדול. היו הרבה מחיאות כפיים. אני רק מקווה שעוד נהייה קיימים בתאריך הזה.

גם ליד הטכס האלטרנטיבי לא היו המוני שוטרים ולוחמי/ות מג"ב. כנראה שהם הבינו שביום שכזה, בתפר שבין יום הזכרון לעצמאות, השקט ישמר.

בערך 100 מטר מהם, במאהל משפחות החטופים התומך בהמשך הלחימה ברצועת עזה ובמיוחד ברפיח גם במחיר השארת החטופים בשבי התנהל שיח צעקות שחדר את האיזור כולו. ביבי המלך היה המסר המרכזי, שמאלנים הביתה היה מסר משני שאליו הצטרפו מסרים שעסקו בין השאר באסון הנורא שבעצם היה עונש ראוי לקיבוצניקים שעשקו את המדינה כדברי הצועקים ואפילו למבלים במסיבות שרובם נתפסים כצעירות וצעירים שמאלנים, צרכני סמים ובטלנים שלא אוהבים את ביבי והימין. לאמת ולעובדות כמובן אין שום קשר למציאות כאשר מתנהלת הנדסת תודעה עמוקה כלכך.

בערך בתשע בלילה הטכסים והמחאות נרגעו. חייבים לבלות לא? בשוק מחנה יהודה המשטרה החליטה שהיא שומרת על הסדר בכל מחיר. המשמעות היא, הרבה מאד מאבטחים ושוטרים, ביקורת קפדנית בכניסה לשוק, דבר חיובי לכשעצמו, אבל הכי גרוע היתה ההנחייה של המשטרה ומפקד תחנת לב הבירה שהשוק נמצא תחת אחריותו, כי לא תהייה מוסיקה, אסור שיהיה רעש. אם למשל היו אומרים שבגלל החטופים מנמיכים את עוצמת המוסיקה והבילויים מילא, אבל כשברור שמדובר במהלך פוליטי מתואם בין ראש העיר לאנשי בן גביר והחרדים זה מציג תמונה קצת שונה. ואכן, עוד לפני חצות פרסמו בעלי הברים ברחובות השוק הפנימיים את הבשורה. המשטרה סגרה את החגיגות ואת המוסיקה. מי שהיה שם בשוק לא ממש הבין מדוע. הרבה אלכוהול לא נשפך, אלימות לא ממש היתה, בעלי הברים לא הורשו אפילו להוציא את הכסאות והשולחנות לרחובות בטענה כי חייבים להשאיר מרחב בטחון להמלטות במקרה חירום (מי שהיה במדרחוב יפו על מסלולה של הרכבת הקלה וניסה ללכת בין המוני הישראלים, ביניהם נערות ונערים רבים שעסקו בריקון מיכלי קצף על ראשי ובגדי העוברים ושווים לא יכול היה שלא לתהות, לאן בדיוק הם ימלטו במקרה חירום, מה דרך המנוסה שלהם).

זה לא היה ערב עצמאות שמח. הוא גם לא צריך היה להיות. בטח לא כשאנחנו במלחמה, כשיותר ממאה ושלושים מטובי אזרחי המדינה נמצאים בשבי. אבל הוא בעיקר לא היה צריך להיות שמח כי מי שהסתובב אתמול בלילה בירושלים יכול היה להרגיש שהנורא מכל כנראה בדרך והוא לא השתלטות מדינות ערב על ישראל, הוא הפירוק שלנו עצמנו מבפנים. השינאה הפנימית בין קבוצות בחברה הישראלית הולכת וגוברת. אומרים שאין פרטנר לשלום בינינו לבין הפלשתינים אבל הבעייה היותר גדולה היא שאין פרטנר לשיח מכבד שיאפשר חיים משותפים לכל ישראלי שחי כאן ומאמין שזו ארצו / ושבה הוא צריך לחיות. בשמחה, באהבה, בביטחון.

את הגלריה המלאה אפשר למצוא בקישור: https://ranmelamed.smugmug.com/Memorial-Day-2024

כתיבת תגובה