כשהמחאה הופכת לקייטנה

בשש בערב הגעתי לבית הנשיא בירושלים. 8 נשים היו שם, אמהות. מבוגרות, אולי אפילו גמלאיות, איתן עוד 2-3 גברים. הן מגיעות לכאן כל יום בשש. לשעה של משמרת מחאה, תזכורת לנשיא המדינה שהוא חייב לעשות יותר כדי להחזיר את החטופות והחטופים הביתה. הן מחלקות סרטים צהובים לרכבים העוברים בכביש. מניפות את תמונות הנמקים ונחנקים במינהרות החמאס ובעיקר עומדות שם כדי שלא נשכח. זה לא צריך להיות רב משתתפים. זה לא צריך להיות רעשני. אבל זה שם בשביל להזכיר לסמל השלטון שמשהו לא בסדר. הערב, אפילו משטרה לא היתה שם כדי לשמור על הסדר או לבדוק שאין אירועים מיוחדים. הם פשוט עמדו.

ואני, הרגשתי עצב גדול שעובר בכל גופי. עצב על כך שאין מספיק פעולות כאלה בירושלים. לא רק שאין מספיק פעולות, מה שכן יש זה מין סוג של "קייטנת מחאה", סוג של מפגשים חברתיים, שיחות לתוך הלילה על פיצות ושתייה, הקרנת סרטים כדי לגבש קבוצות שבסוף השבוע יצאו לתהלוכה מכיכר ציון או בית העם לעבר כיכר פריז שם נמצא מאהל משפחות החטופים ושם מתקיימת מידי מוצ"ש עצרת, אגב, לא צריך מאהל כדי לקיים את התהלוכה, היא הרי מתקיימת כבר חודשים רבים מידי סופ"ש.

חשבתי לעצמי ש"איך זה יכול להיות, שאף סטודנט או סטודנטיות מהמאהל שהוקם בגן העצמאות, לא מגיע לכאן כדי לעמוד עם האמהות במשמרת המחאה. הרי אם יש כמה עשרות סטודנטים שהפכו את הגן לביתם הזמני אין בעצם סיבה שלפחות 3-4 מהם לא יצטרפו לאמהות שעומדות מול ביתו של הנשיא הרצוג בעיר הקודש.

אתמול התחילה מלחמה בצפון זה אומר שיש פחות פעולות מחאה. לא דבר בלתי סביר, אפילו לא משהו שלא יכולנו לחשוב עליו קודם. מכיון שבתל אביב נדמה שבשלב זה נסראללה לא ירצה לפגוע ככל הנראה ההפגנות בקפלן, בכיכר החטופים ומול שער הקריה הצהלי"ת תמשכנה. אולי גם אלו בנקודות שונות ברחבי הארץ. אבל מה זה אומר על ירושלים?

מבחינתי אין כמעט מחאה בירושלים. אין כמעט פעולות ממשיות כדי להזכיר לממשלה ולחברי הכנסת את האסון הנורא שבתוכו אנחנו נמצאים כבר כמעט 365 ימים.

ירושלים, אחד המקומות האמורים להיות מוקד מרכזי של המחאה והדרישה להחזרת החטופים והחטופות הביתה. הכנסת כאן, בית המשפט העליון, הכותל, מוסדות השלטון. כולם פה, זה נכון שמגיעים לכאן רבבות רק בארועים מיוחדים אבל אין פירושו של דבר שאי אפשר להפוך את העיר למקום שכמעט בכל רגע נתון תראה בו תזכורת כל שהיא לדרישה להחזיר הביתה את החטופות והחטופים בעסקה. אין פירושו של דבר שאי אפשר לקיים פעולות מחאה קטנות, מתמשכות, עוקצניות אפילו בכל יום, בוקר או ערב.

הימים האחרונים הזכירו לי, כמי שהיה ועודנו פעיל חברתי ומומחה להתארגנויות קהילתיות ושינוי מדיניות את המחאות הגדולות שהיו כאן ב-25 השנים האחרונות. מאבקים ציבוריים מנהלים בצורה מובנית, מהגדרת הבעיה והפתרון הרצוי, דרך השימוש בכלים השונים לניהול המאבק. כשלימדתי באוניברסיטה, או הקמתי קבוצות אזרחים פעילים אמרתי להם תמיד שיש ארבעה דברים שמחסלים כל מאבק ראוי. הראשון זה הגדרה לא נכונה של הבעייה והפתרון, השני זה חוסר הסבלנות וחוסר ההבנה כי שינוי לוקח זמן, השלישי הוא היכולת להתגבר על מאבקי אגו וכח הנוגעים להובלת המאבק וניהולו והאחרון, חשוב לא פחות, היכולת לעבוד בתוך תוכנית עבודה מסודרת אבל כזו שתהייה מספיק גמישה כדי להגיב בצורה נכונה על כל פעולה שהצד אליו מכוון המאבק/מחאה עושים.

אם מצליחים להתמודד עם 4 סוגיות אלה, יש סיכוי להצלחה, אבל רק אם אליהן נקפיד בתוכנית העבודה על עוד דבר אחד מרכזי, המשכיות, קיימות.  -כדי שמאבק יצליח צריך "לעבוד" בו כל יום. צריך לעשות בו פעולות כל יום.

אני סבור שבירושלים צריך לעשות פעולות כל יום. צעירים וצעירות, אזרחים ואזרחיות ותיקים, בעלי משפחות, כל מי שחושב שהמאבק ראוי וצודק חייב לקחת בו חלק בצורה כל שהיא, על בסיס קבוע.  

יש במחאה הזו המון מנהלים, משפיענים, דוברים. כולם צודקים, כולם נותנים את הנשמה. איך זה מצליח להם?

בתחילת המילניום, לפני 23 שנים לערך, התקיימה צעדת המחאה הגדולה הראשונה לירושלים. ויקי קנפו, אם חד הורית ממצפה רמון צעדה לעיר הבירה כדי להפגש עם שר האוצר, נתניהו, כדי להגיד לו שהוא הורס את החיים שלה ושל ישראלים רבים אחרים.

ליד הכנסת, מול משרד האוצר, הוקם מאהל שמנה למעלה מ-100 אוהלים והארץ רעשה וגעשה. אחרי שבועיים של מחאה נדמה היה שביבי נשבר. או אז החלה מכונת הרעל שלו לשחרר את חיצי ההרס והשקר בנסיון לשבור את האמהות החד הוריות שכל מה שרצו היה לקיים את עצמן וילדיהן בכבוד. ארבעה חודשים עמד המאהל, בימי שרב, סופות חול ועד שהגיע הגשם ועמו גם שורה של פיגועי טרור. כל אלה חיסלו את המאבק, לא לפני שהצליח להשיג כמה הישגים כלכליים חשובים.

עשר שנים עברו ושוב מחאה, שוב בהנהגת אישה, דפני ליף ושוב הכתובת אליה הופנתה, ביבי נתניהו, ראש ממשלת ישראל. המדינה השתוללה. הפגנות הענק בתל אביב והמאהל שהוקם ברוטשילד הביא להקמתה של ועדת טרכטנברג שתחת הכסות של מציאת פתרון ליוקר המחייה ויוקר הדיור היא היתה כלי מעולה למסמוס המחאה הציבורית. עסקת שליט שהתקיימה כמעט שנה לאחר שהחלה המחאה כיבתה את האש כמעט לגמרי.

כתבתי אז מאמר ארוך המשווה, בהיבט מקצועי את המאבק של ויקי קנפו והאמהות החד הוריות וזה של דפני ליף וחבריה. קבעתי אז שהכתובת לכישלון מאבק המאהל ברוטשילד נכתבה בתוך זמן קצר מתחילת המאבק. אמרו לי שאני משוגע שתוקע מקלות בגלגלי המאבק. אחרי שנה היו מי שאמרו לי שאני צודק.

עוד 10 שנים עברו והגיעה הקורונה ולאחריה ממשלת השינוי והקמתה של ממשלת ההפיכה המשטרית והמשפטית מביתם של נתניהו ולוין. שוב יצא העם, לפחות חלק ממנו, לרחובות. התוצאות היו די דומות. מי שמכיר את "המדריך לניהול מאבקים ציבוריים" או אם תרצו "המדריך למהפכן המתחיל" יכול לראות בבירור את החוט המקשר בין שלוש המחאות הגדולות הללו לבין התוצאות שהשיגו.

במהלך ההסטוריה הישראלית היו כמדומני שני מהלכי מחאה גדולים שהצליחו להביא לשינוי מדיניות אמיתי. הראשון, שביתת הרעב של מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום כיפור, שביתה שהביאה להחלפתה של הממשלה ובשלב טיפה מאוחר יותר היתה הזרז שהעלה לשלטון את מנחם בגין והליכוד. המהלך השני החל אף הוא בשביתת רעב של אדם בודד, סא"ל במילואים, אבי קדיש, שהחליט שהשחיתות המוסרית אליה הגיעה הפוליטיקה הישראלית עברה את הקו האדום.

שביתת הרעב שלו אליה הצטרפו רבים אחרים הביאה בסופו של דבר להפגנת הענק בכיכר מלכי ישראל תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם". התוצאות היו בין השאר חקיקת חוק הבחירה הישירה לרשות הממשלה. חוק שבוטל מאז אבל היתה לו השפעה גדולה על תפישת העולם של מי שממשיך כבר שלושה עשורים לעמוד, כמעט בצורה רציפה, בראש הפירמידה הפוליטית של ישראל.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה כדי לנסות ולהאיר את המאבק הכי צודק שמתנהל כיום בישראל, מאבק שהעקרון המוסרי והאנושי שלו הם מהחשובים ביותר בחיינו כבני אדם. כאזרחים. אזרחי ישראל. המאבק על חזרתם של 101 חטופות וחטופים הביתה. אם לא נמשיך להאיר את החושך עם תמונותיהם של החטופות והחטופים במקומות החשובים באמת בהם מתקבלים החלטות, או לפחות אמורות להתקבל שכאלה, אם לא נהיה יצירתיים ונחשוב מחוץ לקופסא, הסיכויים שלנו להצליח במאבק הכי חשוב כאן מאז הקמתה של המדינה יכשל. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו כחברה, כמדינה, כאזרחים כאנשי מוסר וערכים.