משה רדמן, מי נתן לך את הסמכות לפגוע בניצולי שואה, זקנים וחולים

בתחילת השבוע הודיעו ארגוני המחאה בהובלת משה רדמן על שבוע זעם בירושלים. צודקים.

המחאות התחילו בחסימת צירים מרכזיים ברחבי העיר ובהפגנות ענק ליד הכנסת ומשרד ראש הממשלה, גם זה מוצדק לחלוטין.

במקביל החלו הפגנות שיבוש קבועות בצומות הרחובות עזה ומטודלה, לא רחוק מבית ראש הממשלה. הם החלו בשמונה בבוקר והסתיימו בשעת לילה מאוחרת. התוצאה, סגירת הרחוב הרמטית על ידי המשטרה ושלוחותיה החטיבה לבטחון הפנים והמשמר הלאומי של מג"ב.

על כל אלה ניתן היה להגיד שהם מחוייבי המציאות, שהמצב במדינה כלכך נורא שאין ברירה אלא לשבש את החיים של כולם. אבל האם זו באמת התשובה?

תושבי רחוב עזה והרחובות הסמוכים לו למודי הפגנות ומחאות מתקופת הקורונה, מחאת בלפור ומה לא. עתירות שהוגשו לבגצ על ידי התושבים לא ממש הצליחו והמוחים הנהנים להרוס את גרונותיהם ואת אוזניהם בצעקות מחרישות אזניים מרגישים שהגיעו אל הנחלה המובטחת, שיבוש חייהם של ראש הממשלה ורעייתו.

רק שבפועל זהו לא המצב. ראש הממשלה כמעט ואינו בבית, ורעייתו, מי יודע איפה היא מסתובבת ואם במקרה היא כן שוהה בדירת הגג בעזה 35 הרי שאני בטוח שהחלונות ממוגני הירי גם חוסמים את שאון הרחוב והצעקות של המפגינים למטה.

בשורה התחתונה מי שנפגעים בצורה אנושה מהמחאה הינם תושבי רחוב עזה וסביבותיו, רובם אזרחים ותיקים, יש בהם לא מעט ניצולי שואה ותושבים שהבריאות שלהם אינה תקינה. יש ביניהם לא מעט כאלה שלא יוצאים מביתם כבר כמה ימים ולמה בדיוק. בשם מה? למה לא לצור על הכנסת, לסגור את הכניסות אליה בצורה הרמטית, לגרום לחברי הכנסת תחושה של פחד וחרדה מפני העתיד לבוא.

למה לפגוע בתושבים תמימים שלא לדבר על הנזק הגדול והמתמשך לעסקים ברחוב. שוחחתי בשבוע האחרון עם עשרות תושבים ברחוב, חלקם אגב, תומך במחאה, אבל גם התומכים אומרים שהם מוכנים הפגנות וחסימת רחוב פעם או פעמיים בשבוע למספר שעות בכל פעם אבל שאינם יכולים לישון יותר, אינם יכולים ללכת לבית המרקחת או אפילו למכולת שלא לדבר להשתמש ברכבם שאצל חלקם לא יצא מחניית הבנין כבר שבוע ימים.

אבל לא רק הם בין הנפגעים, פגשתי אתמול 3 נשים מבוגרות העובדות במשק בית אצל משפחות המתגוררות ברחוב. נשים קשות יום בגילאי 60+. שתיים מהן מגיעות משכונת גילה המרוחקת והשלישית משכונת בית הכרם שגם היא אינה קרובה לרחוב עזה. בד"כ האוטובוס מוריד אותן מטרים ספורים ממקום חפצם אבל בשבוע האחרון הן צריכות לצעוד יותר מקילומטר, בעלייה, כדי להגיע למקום עבודתן.

תארו לכן אישה מבוגרת העובדת במשק בית והצריכה לצעוד במעלה רחוב מרחק רב רק בגלל שמשה רדמן החליט שהמקום הטוב ביותר בו העוזרת האישית שלו תיתן לו את בקבוק המים כדי שילגום ממנו לרוויה או תיקח ממנו את המגאפון כדי שלא יתאמץ מידי בסחיבה שלו, הוא רחוב עזה שבמשך רוב שעות היום אין בו ולו נפש חיה אחת הקשורה למשפחתו של ראש הממשלה או נבחר ציבור אחר, והמקום המתאים ביותר לביצוע ארועי השיבוש הוא סביב הכנסת וקרית הממשלה.

רדמן הבטיח השבוע כי משבוע הבא המחאה רק תתגבר. זה  אומר שסיבלם של האזרחים ילך ויגדל ומולו יעלה מפלס האלימות המילולית וכנראה גם הפיזית של הקפלנייסטים למיניהם. האם צעקות ה"ביבי לכלא" עוזרות להחזיר את החטופים? או שמא הן רק גורמות לראש הממשלה וחבר מרעיו להתכנס עוד יותר בשריון השחיתות שלהם ולהקשיח את עמדותיהם ובכך לסכן את חיי החטופים.

פגשתי היום בצומת את אחד מתלמידי לשעבר באוניברסיטה כשהוא מתופף במחאת האקדמיה שהגיעה לרחוב. הוא שאל לשלומי ואני עניתי את הדברים שכתבתי מעלה, "אתה צודק" הוא אמר "אבל לנו האנשים הפשוטים אין שום דרך לשנות ואם מי לדבר, זה האנשים במטה שקובעים את הכל, אתה חייב לדבר איתם", מה לעשות גם את זה ניסיתי, אין עם מי לדבר, אחריו פניתי למחזיקת המקרופון התורנית שהלהיבה במרץ רב את ציבור המרצים והסטודנטים סביבה, גם לא לא היתה תשובה, או יותר נכון היא פשוט נפנפה אותי לכל הרוחות.

ירדתי לצומת וניגשתי למפקד המשטרה במקום. אולי תפעיל את חוק הרעש ביקשתי. לפחות שבין שתיים לארבע אסור יהיה לפעיל תופים ומגאפונים. חייבים להתחשב קצת בתושבים. לטווח ארוך זה הרי יפגע במחאה. "נראה, הוא ענה לי, יש לנו מחר פגישה עם ראש העיר ונראה מה אפשר לעשות"

בינתיים התושבים סובלים סבל רב והמוחים מבסוטים. יש להם מקום שהם יכולים להתאמן בצרחות שלאט לאט הופכות לקללות בסגנון שמפריע להם כלכך כשהוא מגיע משרי הממשלה וחברי הכנסת של הקואליצייה. מסתבר שבסוף ברמת השיח "כולנו אותה שכונה"

אני אמשיך להשתתף באדיקות במשמרת 101, מחאת השקט העוצמתי של אמהות החטופות והחטופים כי אני באמת מאמין שבשקט וביצירת שיח עם הצד השני אפשר להשיג תוצאות טובות יותר.