אמש, כמנהגי במוצ"ש תיעדתי את המחאה למען החזרת החטופים והחטופות הביתה. ברשותכם אקרא לה כך כי לפחות מבחינתי זה הדבר היחיד שחשוב וכל דבר אחר יכול וצריך לחכות עד שהם ישובו.

בד"כ המבנה די קבוע. מתחילים בהבדלה בכיכר ציון ומשם בצעדה של כמה מאות משתתפים אל כיכר פריז ולאוהל משפחות החטופים ברחוב בלפור פינת עזה שם מתקיימת העצרת השבועית.

הצעדה היא אחד הדברים היפים והמרשימים מבחינתי. ערב רב של ישראלים מקבוצות חברתיות ואתניות שונות. בעלי דעות ועמדות שונות חלקם קיצוניים יותר לכאן או לכאן אבל אין לי ספק שדבר אחד מאחד את כולם – חזרתם של כל החטופות והחטופים הביתה כמשימה עליונה ואחריה שיקום ישראל, סיום המלחמה, שיקומה של עזה והפיכתה לשטח מגורים ראוי והולם לתושביה – למרות, (כן כאן זה כבר עמדתי האישית) שביניהם יש רבים שהיו מעורבים לא רק במעשי הטבח והרצח של השבעה באוקטובר אלא גם נטלו חלק פעיל בשמונה עשר החודשים האחרונים בהסתרה וכליאה של חטופות וחטופים ישראלים.

בימים האחרונים התפתח בישראל קמפיין חדש בנושא הלחימה בעזה. הקמפיין להצלת ילדי עזה אני קורא לו. דבר מבורך. אסור לפגוע בילדים. ילדים הם דבר קדוש (אמרו פעם לדעתי שלא פוגעים בנשים וילדים אבל השבעה באוקטובר שינה את המשוואה לגמרי). הקמפיין כולל שלטי חוצות גדולים עם תמונות של ילדים עזתים שנהרגו, לכאורה, מאש צה"ל ובחלק מהמחאות המתקיימות ברחבי הארץ עומדים אזרחים ישראלים, יהודים וערבים עם תמונות אלה בידיהם ומרימים אותם בפני הנהגים והקהל החולף על פניהם.

בטח קל לכם לשער את התגובות שמקבלים המוחים עם התמונות. רובן כמובן כוללות דברי נאצה, קללות מגוונות ולפעמים אפילו יש מי שיוצא ממכוניתו, בתנועות מאיימות, תוך איחולים למוות כואב בעינויים, שליחת המפגינים למינהרות החמאס ומה לא – סובלנות ואכפתיות לסבלו של הילד העזתי לא קיימת כמובן.

נחזור לתעוד. אחרי דקות ארוכות בהן צילמתי את המפגינות והמפגינים תוך הקפדה לתעד כמעט את כל תמונות הילדים, ניגשתי לאחת מהן, מישהי שמכירה אותי קמעה מחודשי התעוד האחרונים שלי ובשקט, ממש בשקט ביקשתי לשאול אותה שאלה. "תגידי", אמרתי, למה אתם לא שמים בין התמונות גם את התמונות של כפיר ואריאל ביבס, אתם לא חושבים שזה יכול לייצר אולי קצת יותר אמפתיה אצל מי שצופה בהן ובאופן די אוטומטי אומר לכם משהו כמו "לכו לעזאזל אתם והילדים העזתים שלכם". לפני שהיא הספיקה לענות, עשתה זאת חברתה בשבילה. "תגיד" היא ענתה לי בשאלה "זה מאד פשוט, כפיר ואריאל כבר נהרגו ובעזה ממשיכים להרוג". (רגע – ההגיון שלי ניסה לשאול אם כך איך זה שמים תמונות של ילדים שנהרגו ולא כאלה שנמצאים בסכנת חיים", אבל אז הגיעה התשובה השנייה, יותר נכון השאלה השנייה מצד המפגינה . תגיד כשהיו הפגנות למען הביבסים למה לא שמתם תמונות של הילדים העזתים?

אחרי כמה שניות של עיכול התשובות ניסיתי לעשות בהן שוב סדר וחזרתי עליהן בפניה כדי להיות בטוח ששמעתי נכון ואז התחילה ההתקפה. אתה מסלף את דברי, אתה לא מציג את הדברים בצורה שוויונית ונכונה. נו שוין. לקחתי כמה צעדים אחורה והמשכתי בצילומים שלי תוך כדי שאני חושב האם באמת לשלב את תמונותיהם של כפיר ואריאל הנפלאים שנרצחו באכזריות על ידי מחבלים או אולי סתם תושבים עזתים וגם תמונותיהם של ילדים ישראלים נוספים שנרצחו בטבח הנורא פשוט כדי להגיד ילדים הם ילדים הם ילדים – היא לא הדרך הפחות גרועה להציג את המצב הבלתי נתפס הזה ולגרום לישראלים רבים שבאופן אוטומטי אומרים בליבם כי אחרי מה שעשו לג'ינג'ים הקטנים, מותם של ילדים עזתים הינו תגובה הולמת, לחשוב לרגע אחד נוסף ולראות אם יש איזו שהיא דרך להוציא את הילדים ממשוואת ההרג.

אז מבחינתי

את רציחתם של אריאל וכפיר ואמם שירי חייבים לנקום. בגדול, אחרי שכל החטופות והחטופים יחזרו הביתה

ילדים הם ילדים הם ילדים והם תמיד צריכים להיות מחוץ למשוואת לחימה כל שהיא. אבל חייבים לזכור כי כשמרצחים משתמשים באזרחים ובחטופים כמגינים אנושיים, המגינים נפגעים.

כתיבת תגובה