מ"שמאלני מסריח" ל"יש לי את הפסיכיאטר המחוזי בחיוג מהיר, תזהרי"

מבט על החברה הישראלית 2025 , פרק א'

כבר כמה שנים שאני הולך עם כובע. זה התחיל מסתם לאהוב כובעים, המשיך כשהשיער התחיל לנשור בגלל הטיפולים ובשנתיים האחרונות שמתי על הכובעים הרבים שלי את סמלי החטופים והמאבק להחזרתם הביתה וסיום המלחמה כמו גם הרבה לבבות – פשוט כדי להגיד שהגיע הזמן לאהבה ולא לשנאה. חינם או לא חינם זה לא ממש רלוונטי.

אתמול, לא בפעם הראשונה וכנראה לא באחרונה כשהלכתי ברחוב עברו על פני שתי נשים, "איזה כובע יפה יש לך", אמרה אחת ואני עניתי בתודה עם חיוך קטן. כמה מטרים אחריהם עברו על פני 3 צעירים בגיל העשרים "שמאלני מסריח", הם סיננו, לא בשקט כשעברתי על פניהם.

לפני כשלושה שבועות באחת המחאות השקטות שהתקיימה על הכביש בצומת הרחובות עזה/מטודלה ליד בית ראש הממשלה, הגיע אישה כבת חמישים אל מאות הנשים שישבו בשקט על הכביש, משמרת 101, והחלה לגדף אותם. "כמה משלמים לכם לשבת כאן", היא צעקה, התגובה לא איחרה לבוא ודווקא מפיה של עובדת ציבור, רופאה המשמשת כמתנדבת במשמרת 101. "מציעה לך להירגע", היא אמרה "יש לי בחיוג מהיר את הפסיכיאטר המחוזי, אם תמשיכי כך אדאג שיאשפז אותך כמה ימים".

שני צדדים של מטבע הישראליות החדשה. יותר נכון תרבות השיח הבלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת שרק תלך ותחמיר לצערי.

חשבתי שמאז שהחטופים חזרו יהיה סוג של רוגע שישתלט כאן על הציבור. שמלבד העובדה שאפשר קצת לנשום לרווחה ואפילו לשמוח נתחיל מהלכים שבסופם נוכל לדבר אחד עם השני, לנסות למצוא את המשותף ולפעול יחד ואח"כ לפתור את המחלוקות, הרבות כלכך. נדמה לי שהתבדיתי. האלימות כאן ואם לא נישמר היא רק תגבר. מצד אחד מחנה, שנדמה לפעמים שזהו לחם חוקו ומהצד השני, המחנה שחושב שהגיע הזמן שהוא יסיר את הכפפות ויתנהג בברוטליות גם היא לפעמים מוסווית תחת מילים עדינות כמו "אני אדאג שיאשפזו אותך".

הבוקר מתחיל מושב החורף של הכנסת, המקום אליו אני מגיע לפחות שלוש פעמים בשבוע לצורך קידום נושאי מדיניות בתחום החברתי כלכלי. בשנתיים האחרונות חלק מהפעילות שלי במשכן היתה בתעוד של משפחות החטופים ומאבקם להחזרת יקיריהם הביתה. גם היום הם כאן, כי עדיין יש חטופים בשטח האוייב הפלשתיני ומה שצפוי להם הוא ההפך משושנים וורדים, קוצים דווקא יש והרבה.

הקואליציה הדורסנית שמרגישה את כוחה עולה עם חזרת החטופים ולקיחת הקרדיט על השבתם הביתה מתערבבת עם חוסר התפקוד האופוזיציוני, יסלחו לי מירב בן ארי מרכזת האופוזיציה וולדימי בליאק מרכז האופוזיציה בועדת הכספים שעושים עבודה מעולה – אבל מה שנתפס בחוץ בקרב הציבור הוא משהו אחר לגמרי.

ההתרחשות בוועדות והמליאה הולכות להשליך בצורה מובהקת ובוטה על התנהגות הציבור בחוץ. המאבק על החזרת החטופים הפך באופן רשמי למאבק על הקמת ועדת חקירה ועל הפלת הממשלה ואם היו מי שטענו שאסור לחבר את הנ"ל יחד, "כוחות השוק" חזקים מהם.

נחזור לשמאלני ולפסיכיאטר המחוזי. צריך לעשות הכל כדי להפסיק את השיח המזלזל והבוטה שבקלות רבה יכול להפוך לתגרה אם רק יעז הצד אליו הופנו הדברים לענות. מצד שני אסור בשום פנים ואופן לנרמל את האפשרות של עובד ציבור לאיים במעמדו וקשריו כדי להתמודד עם דברים המוטחים בו בעת מחאה לגיטימית שהוא חלק ממנה. מצד אחד מדובר באלימות מילולית שיכולה ברגע להפוך לאלימות פיזית ומהצד השני באלימות מילולית שיכולה להגיע לא רק לכדי שימוש לא ראוי בכח המשרה הציבורית אלא רק ללבות יצרים באשר היא מנסה שוב ושוב לייצר בידול בין אוכלוסייה אחת לאחרת בדרך יהירה ופטרונית וחבל שכך.