על הקיר בפתח המיספרה הממוקמת באחת משכונות היוקרה בירושלים כתוב בפשטות "צבי מיכאלי, מספרה". שלוש מילים שמחבקות עולם שלם של מקצועות נעלמים שהפכו ברבות הזמן לשמות מותגיים שמוצאם מעולם העיצוב

פעם היו המספרות חלק מהנוף הכלכך מוכר של מקצועות שנדמה שאבד עליהם הכלח. הסנדלריות הקטנות, החייטים, מוכרי הסדקית, כל אלו הלכו ונעלמו ברבות השנים. במקומם קיבלנו מעצבי שיער וסטייליסטים, מעצבי בגדים ובעלי בזארים ופיצוציות.

כשהחלה העלייה הגדולה מחבר המדינות (בריה"מ לשעבר) פגשנו אותם מחדש. בתחילה בכוכים וחנויות קטנות במרכזי מסחר שכונתיים, בדירות פרטיות בשכונות המוחלשות שהפכו לביתם של רוב העולים החדשים. פגשנו ונדלקנו. אהבנו את היחס האישי, את המצויינות בעבודה, את הדיוק, ההתנהלות כלפי הלקוחות, כל מה שאנחנו הישראלים הותיקים הספקנו לשכוח.

לאט לאט הם יצאו החוצה, למרכזי הערים, לקניונים, הם הקימו דוכנים, שכרו בשותפות חנויות וגם אם הם בקומות התחתונות, רחוקים מהעין תמיד אנחנו יודעים איפה למצוא אותם.

כך גם עם מקצוע הספרות. מי לא זוכרת את המספרה המיתולוגית של מרסל ברחוב בן יהודה בירושלים שם הסתפרו שרים וראשי ממשלה, בעלי חברות וטייקונים של פעם. מי יכול לשכוח שפעם כדי לקבל תגלחת ראוייה לשמה היית הולך למספרה השכונתית. לאט לאט קמו מספרות יוקרה שהתחרו על הזכות לספר את נשות החברה הגבוהה, הדוגמניות ומלכות היופי. יום אחד הן הפכו ממספרות לסלונים של תסרוקות ולבסוף הפכו הספרים למעצבי שיער, לאמנים.

אבל צבי מיכאלי הוא אחר. ברחוב שקט בשכונת טלביה בירושלים נמצאת המספרה שלו. חדר גדול ובו כל מה שצריך. שופטים ושופטות מגיעים אליו דרך קבע, נשות עסקים ודיפלומטים, עיתונאיות זרות וחברות כנסת, מי לא. צבי בצניעות האופיינית לו, אינו מחפש את הכותרות, לא את הרכילויות, למרות שעם הלקוחות שלו זו היתה משימה די קלה.

הוא לא מתבייש מהמקצוע, אינו חושב שהוא מעצב ולכן מגדיר את מקום עבודתו בפשטות – מיספרה. כשראה אותי מצלם אותו השבוע כשהוא מספר ילד כבן שמונה, הוא צחק ואמר, "השתגעת? אתה תהרוס לי את העסק יחשבו שאני מספר רק ילדים קטנים. היית צריך לספר את האישה היפה שרק עכשיו נתנה לי נשיקה ואמרה לי שעשיתי לה את היום". "אל תדאג", התגוננתי, "אחרי שתקרא את מה שאני כותב עליך לא יהיו לך בעיות כאלה בכלל".

מיכאלי התגורר שנים רבות בירושלים, לפני כשנתיים נמאס לו מהקדרות והוא עבר למרכזה של מדינת תל אביב, לצנטרום של הפיילה. אבל את המיספרה הוא לרגע לא חושב להעביר לתל אביב. חסר לו. יום יום הוא נוסע במעלה כביש אחד הפקוק מתמיד, ובלילה חוזר למרכז הבילויים הארצי.

כמו מיכאלי יש עוד כמה אמנים של זהב כאלה בירושלים, הסנדלר בפינת רחוב עמק רפאים ומסריק, המנעולן מקניון אחים ישראל שלעומתו הודיני, גלר ושאר הקוסמים ומאחזי העיניים הם כלומיניקים אמיתיים, החייט הרוסי שבפינת רחוב הילל והמלך ג'ורג', ממש מול קפה טעמון המיתולוגי ואחרים.

בימים האלה שלפני השנה החדשה זה זמן מצויין להתרפק על העבר ולזכור שלא כלכך נורא לגור כאן, אנחנו רק צריכים לכבד אחד את השני, לזכור שכל עבודה מכבדת את בעליה ושלא צריך למצוא תארים מפוצצים כדי להיות איש מקצוע מהמעלה הראשונה וזה מספיק בשביל להביא את הלקוחות – הרבה לקוחות.

 

 

 

תגובה אחת בנושא “צבי מיכאלי – ספר

  1. מכירה את צבי ואת המספרה וכל מילה בכתבה נכונה. גם אני, ירושלמית, עברתי להתגורר בתל אביב לפני שנה אבל להסתפר…רק אצל צבי בירושלים. אין אחר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s