קטע ראשון

ביבי נתניהו צודק. הוצאת מובטלים כרוניים ממעגל מקבלי הקצבאות והסבתם לעובדים מאושרים היא משאת נפש חברתית. קודם כל חברתית, התרומה לכלכלת המדינה מגיעים אחר כך.

ביבי נתניהו צודק. אין סיבה שאמהות חד הוריות ישבו בביתן וימתינו לקצבת הביטוח הלאומי שעה שהן צופות בטלנובלות מבית המדרש של זכייניות ערוץ 2, ערוץ 10 או ערוצי הכבלים והלווין המשקיעים הון עתק בפעילות שדולנית להארכת זכיונות וקבלת הקלות על חשבון הציבור הישראלי.

חזונו של נתניהו הוא חזונה של מדינה עם אחוזי אבטלה נמוכים במיוחד. זהו אינו חזון חדש, או כזה שקודח דווקא במוחו של הנביא הישראלי של הכלכלה התאצ'ריסטית.

בתקופת ממשלתו השנייה של יצחק רבין ז"ל, ירדה האבטלה, ההקצאה לחינוך הוכפלה ונדמה היה כי למדינת ישראל צפוי עתיד ורוד. ואז התחיל השבר החברתי הגדול. נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה, אהוד ברק לאחריו וסילבן שלום המגובה באריאל שרון ובממשלת האחדות הלאומית סייעו להרס החברה הישראלית.

סולידריות? יוק. צדק חברתי? מה זה בכלל. חיזוק השכבות החלשות בעזרת החזקות? בחלומות בלבד. אבל ביבי נתניהו צודק. צריך להפוך את מקבלי הקצבאות לעובדים מאושרים, בעלי מוטיבציה גבוהה ורצון לתרום לעצמם ולחברה.

ביבי חושב שהוא צודק. הבעייה היא לא בצדקת רעיונותיו אלא בדרך ביצועם. אני לא מכיר מובטל אחד אשר יציעו לו עבודה, בשכר המאפשר קיום בכבוד, אשר יעדיף לשבת בבית, כאדם ללא כבוד עצמי שאין הוא מסוגל להסתכל לילדיו בעיניים.

אין אני מכיר אם חד הורית אחד שלא תיתן הכל על מנת לצאת לעבודה, בחצי משרה או במשרה מלאה וכל בקשתה היא סיוע באחזקת הילדים במהלך שעות העבודה תוך התחשבות מינימלית בעובדה כי לאחר סיום יום עבודה מפרך היא מתחילה יום עבודה חדש – גידול משפחה לתפארת.

אין ויכוח על כך שאנשים עובדים, הם אנשים מאושרים, הם אנשים המביעים תועלת חברתית. ויקי כנפו הוכיחה בשבועות האחרונים כי לאמהות החד הוריות ושאר מקבלי הקצבאות יש זכות להיות מאושרים. יש להם זכות לעבוד ולהתקיים בכבוד.

עד שזה יקרה. ביבי הצודק חייב לתמוך בהם ולאפשר להם קיום מינימלי בכבוד. היום אפילו המינימום לא קיים.

ביבי – הגיע הזמן שתהייה גם חכם לא רק צודק.

הטקסט הזה נכתב ופורסם ב- 27 ביולי 2003. עכשיו תשימו במקום השם ביבי שם אחר.

 

קטע שני

נכון, זה כבר לא סוד. בישראל חיים למעלה ממליון איש, מתחת לקו העוני. 600 אלף מהם ילדים. בישראל של שנת 2004 למליון בני אדם אין חיים בכבוד. ממשלת ישראל טוענת שכבוד לא שווה כסף, שאי אפשר לחשב כמה עולה לחיות בכבוד.

כבוד הוא אחד מהדברים שאתה לא יודע עד כמה הוא חשוב עד שאתה מרגיש אין לך אותו.

אין דבר משפיל יותר וקשה יותר לאדם מאשר לקום בבוקר ולדעת שאין לאן ללכת, אין מה לעשות, אין איך לשלם עבור הטיול השנתי של הילד, לקנות בגד חדש, או זוג נעליים, לשלם את חשבונות החשמל והמים וללכת לקנות מזון.

אין דבר קשה יותר מלראות את ילדך הולך לבית הספר בלי ארוחת בוקר, ובא הביתה לאכול ארוחת צהריים המורכבת מהרבה תפוחי אדמה, פתיתים ולחם.

של מי האחריות אתם שואלים? מי צריך לדואג לתשלום משכורותיהם של עשרות אלפי עובדי הרשויות המקומיות? מי צריך לייצר מקומות עבודה שישלמו שכר הוגן שיאפשר קיום בכבוד? מי צריך לקחת אחריות ולדאוג שטיפות החלב בעיר הבדואית רהט יפתחו ויחסנו את הילדים שזה עתה נולדו?

שנה עברה מאז נכנסו לתוקפם הקיצוצים האכזריים והבלתי חברתיים בתקציבי הרווחה. שנה מאז הרחיב שר האוצר בנימין נתניהו את הגזירות שיזם קודמו, סילבן שלום, בתמיכת מפלגת העבודה, ופגע אנושות ברשת הביטחון הסוציאלי של החברה הישראלית.

שנה עברה מאז חשבנו שירעדו אמות הסיפים, שרצינו שהמונים יצאו לרחובות ויגידו – עד כאן. לא יותר, אי אפשר לחיות כך. שנה עברה ודבר לא השתנה. המשק אולי מתחיל לצמוח אבל איתו צומחת גם האבטלה. איתו צומחים גם הפערים החברתיים בין השכבות המבוססות, הזוכות להטבות מס מופלגות והשכבות המוחלשות, היום ניתן למנות ביניהן גם את בני מעמד הביניים.

שנה עברה ולא נוצרו מקומות עבודה חדשים. שנה עברה והקיטוב בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית הולך וגדל. לפני שנה יצאו עשרות אמהות חד הוריות במפגן נדיר של מחאה וצעדו לירושלים. הם צעדו בעקבות ויקי קנפו והאמינו, יחד איתה, שאמהות שיוצאות להגן על ילדיהן יצליחו לגעת בלב האבן של הממשלה בישראל. ממשלה שלא השכילה לזכור את עקרונות היסוד של הקמת המדינה שבבסיסם גם רשת הביטחון הסוציאלי והערבות ההדדית.

וכך קוצצו להן קצבאות הבטחת הכנסה, קוצץ הסיוע בשכר דירה, הוכבדו הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, הוכבדו הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה, הופחתו דמי המזונות, בוטלו ההנחות בארנונה והפטור מתשלום אגרת טלויזיה, בוטלו ההנחות בתחבורה הציבורית ובמקום קיבלנו מלוא הטנא הבטחות. הבטחה לצאת ללימודים, למענקי חירום, שהגיעו באופן חלקי רק לאחר 10 חודשים, לתמריצים לאמהות שיגדילו את משרתן ויתמידו בכך שנה אחת לפחות.

לכאורה הכל בסדר, יש הנחות, יש תמריצים ואולי אפילו יש מקומות עבודה. מה שקרה בשנה האחרונה בפועל הוא גידול עצום מימדים במספר הפונים המתדפקים על דלתות מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", בתחינה לסיוע, לעזרה, להושטת יד מסייעת בהתמודדות עם מערכות משפטיות, צרכניות ובנקאיות.

אבל מעגל העוני וההשפלה לא נשבר. קיבלנו בחזרה את מה שכולנו פוחדים ממנו – קיבלנו את את הצדקה במקום את הצדק.

שנה עברה ושנה באה. כבר היום אנו מתבשרים על קיצוצים נוספים שמתכנן שר האוצר במסגרת תקציב 2005  נכון, ביבי הודה לאחרונה כי כנראה הגזים בקיצוץ קצבאות הזקנה וכי הוא עומד לתקן אותם אבל זוהי רק טיפה בים. בפועל מצוקת המשפחות המרויחות שכר מינימום ואף מתחת לזה הולכת וגדלה. מצוקת האמהות המשוועות לתעסוקה שתאפשר להן לשמור על כבודן העצמי, לפרנס את ילדיהן ולהרים את ראשיהן הולכת וגדלה.

מה יהיה בשנה הבאה? כנראה בדיוק אותו הדבר, תקציב המדינה יעבור במהירות, המאבקים החברתיים ישארו נחלתם של מתי מעט וההתפוררות של החברה הישראלית תלך ותגדל.

והתשובה לשאלה של מי האחריות? התשובה פשוטה

אין ספק של  מי האחריות. השאלה היא איך אנחנו יכולים לשנות את סדרי העדיפויות של הממשלה. איך גורמים לקורבנות המדיניות הכלכלית הנוגדת את רוח ערכי מגילת העצמאות, לאגור מספיק כח על מנת לקום ולהגיד: עד כאן. לא יותר. איך אנו מחברים את חלקי העם היהודי ששרד בתפוצות והגיע לישראל להכיר מחדש בערבות ההדדית ובשאיפה לצדק חברתי.

הטקסט הזה נכתב ופורסם ב- 19 בספטמבר 2004.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s