השידור הציבורי הוא הבית שלי. לטוב ולרע.

שקוראים על הרכב הועדה שמינה שר התקשורת אין מנוס מלהרים גבה. יותר מגבה. איפה הנציגות ליוצרים? איפה הנציגות לחברה האזרחית? איך זה שיש בתוך הועדה שני נציגים בכירים של הערוצים המסחריים הנגועים בניגוד עניינים. מנהל טלויזיה לשעבר שאיך לומר, לא היה מאילו שהביאו את ההישגים המשמעותיים לשידור הציבורי וכמובן הפקידים. הרי אי אפשר בלעדיהם. מה בדיוק יודעים נציגי משרד האוצר או המשפטים על השידור הציבורי. מה הכשיר אותם להמליץ המלצות הנוגעות לחיים הדמוקרטיים כאן.

הממשלה אחראית לשידור הציבורי כי זה חלק מההתנהלות הנורמטיבית במדינה כמו שלנו. לא יותר. היא צריכה לתקצב ולשמור שהשידור הציבורי יתקיים. לא יותר. התייעלות? כמובן. הוצאת עשבים שוטים? בוודאי. הפחתה או ביטול האגרה? נדמה לי שעל זה אין ויכוח יותר. אבל כל אלה אינם קשורים למהות ולדרך.

אין כל ספק ששידור ציבורי חייב להתקיים במדינה כמו ישראל.

לא רק בשביל לשמור על הדמוקרטיה, אלא בעיקר בשביל לשמור עלינו. האזרחים. כדי שנוכל לקבל, לפחות ברוב הזמן, מידע אמיתי, על מה שקורה כאן, לא כזה שתמיד נתהה איזה אינטרסים כלכליים וזרים אחרים היו מעורבים בצורת ההגשה שלו.

אומרים שהשידור הציבורי מופעל על ידי הממשלה. האמנם? איפה נחשפה פרשת בראון חברון? איפה יש פרשן כלכלי כמו עודד שחר שלא מתבייש להגיד בדיוק מה הוא חושב על המדיניות הכלכלית של הממשלה שלנו וגם לתת נימוקים כבדי משקל לתמיכה בטענותיו? נכון יש גם מלחכי פינכה. כמו בכל מקום. יש גם כאלה שאינם מקצועיים. כמו בכל מקום. אבל השידור הציבורי הוא הכרחי קודם כל בגלל שהוא אינו פונה דווקא למכנה הרחב.

השידור הציבורי חשוב כי הוא מאפשר שידורים המתאימים לקבוצות מעוט, בין אם אלו אוהבי המוסיקה הקלאסית או שירי ארץ ישראל, בין אם אלו אוהבי הזמר הים תיכוני או חובבי הסטוריה, במאזינים המעדיפים תסכיתי רדיו ותוכניות מורשת יהודית וישראלית על פני תוכניות ריאלטי נחותות.

אומרים שהשידור הציבורי לא שייך יותר לצעירים. שבשבילם יש את הערוצים המסחריים. האמנם? כשאני נפגש עם תלמידי תיכון או סטודנטים באוניברסיטה אני נדהם, כל פעם מחדש, מרמת הידע הכללי הנמוכה שלהם, מרמת השיח הכלכך רדודה אותה הם לומדים מצפיית העדר בערוצים המסחריים. נכון גם שם יש "סוגה עילית" המביאה למסך תוכניות רב גוניות ורב תרבותיות ראויות, אבל מדובר בטיפה בים. במיעוט שבמיעוט.

השידור הציבורי הנכון צריך להחזיר את הצעירים הביתה. לדבר בשפתם מחד וללמד אותם שאיכות אינה מילה גסה מאידך. אל תנסו להגיד לי ש"האח הגדול" היא תוכנית איכותית, שרוקדים, שרים, נבחרים ושורדים אלו תכנים איכותיים. הם לא. מדובר בתוכניות עתירות רייטינג המבזבזות משאבים כלכליים של אוכלוסיות נרחבות.

השידור הציבורי הוא החובה לאפשר לכלל הציבור הישראלי, לגוונים ולתרבויות השונים שבו אפשרות ביטוי אמיתית. לא הכל שם. לא הכל עובד. אבל הבסיס קיים ואסור, בשום פנים ואופן לוותר עליו. זה לא אומר שלא צריך לשלוח הביתה, לפנסיה מוקדמת, עובדים שהתפוקה שלהם כבר מזמן אינה עומדת במה שראוי לדרוש מעובד. זה לא אומר שלא צריך לשנות את המבנה של הגוף המפעיל את השידור הציבורי, רשות השידור ולייעל אותו.

אבל זה כן אומר שהסכמים צריכים לכבד, גם אם הם לא מספיק טובים או מספיק נוחים למישהו. זה אומר שצריך להפסיק לתת לגורמים הנגועים באינטרסים מסחריים וזרים לקחת חלק בכתיבת המלצות ואולי גם החלטות על איך המערכת צריכה לעבוד.

השידור הציבורי הוא הבית שלי. לטוב ולרע. ושבבית רע, אז מנקים. מתקנים. לא שורפים.