עיתונאית, חד הורית, לא שורדת, מרוסקת.

כשס. צלצלה אתמול, לא יכולתי לחשוב כלל לאן תתפתח השיחה. "אורלי שלחה אותי אליך", היא אמרה ואני כבר תיארתי לעצמי שמדובר בעוד מקרה של אישה הזקוקה לעזרה כל שהיא אשר מופנית אליי ישירות על ידי עיתונאים, עורכי דין, פקידי בית משפט, מנהלות מחלקות רווחה ואחרים על בסיס יומי.

בהתחלה רק הקשבתי. קול צעיר של אשה בטוחה בעצמה שיש לה טענות רבות למערכת בירוקרקטית שעושה הכל כדי להכביד, כדי להרוס, כדי להקשות. לאט לאט, במהלך השיחה, הקול הבטוח הלך ונסדק. אפשר היה לשמוע רעד ונסיון לעצור בכי שרוצה להתפרץ בעוצמה אדירה  בגלל חוסר האונים, בגלל התסכול בגלל היאוש שאי אפשר לתקן, אי אפשר לפרוץ את מעגל האימה אליה היא נקלעה פשוט כי המערכת לא מאפשרת. לא נותנת. לא רוצה. כי למערכת נוח להשפיל, לזרוק בוץ בפרצוף, לאיים ובעיקר לחבוט ולקחת צלם אנוש.

השיחה עם ס. גרמה לי לרעוד. היא הזכירה לי שיחת טלפון אחרת שקיבלתי לפני שבע שנים בערך, היתה זו ג. תושבת תל אביב, עיתונאית במקצועה ועברה ואם חד הורית. החיים לא הטיבו איתה. מקום העבודה התרסק ויחד איתו החלומות, היציבות ובעיקר היכולת להתקיים בכבוד. ג. סיפרה לי אז על ימי רביעי בערב, היום שבו היא וביתה הולכות לשוק הכרמל לאסוף את השאריות בסוף יום העבודה. היא סיפרה על כל ה"חברים הטובים" מהפוליטיקה ומהעיתונות שאליהם פנתה לעזרה, התחננה לסיוע, אף אחד לא עזר. אף אחד לא היה שם בשבילה. בסוף היא עברה לעיר אחרת. הצליחה לפתוח דף חדש. רחוק מכולם. מקרה נדיר וחריג.

ס. המשיכה לספר, תושבת מרכז הארץ. עובדת כבר שנים כעיתונאית. די מוצלחת. די מוכרת. מגדלת לבד את ילדתה המתבגרת. מקבלת מזונות זעומים מהביטוח הלאומי, עובדת הרבה בשחור, פשוט כי אחרת אי אפשר, הממשלה שלנו הרי אוסרת על מקבלות מזונות להשתכר יותר מ- 600 ש"ח לחודש אחרת יאבדו את דמי המזונות של הילדים.

היא מתגוררת בדירה שכורה, בקושי מצליחה לעמוד בשכר הדירה. "מחר אני הולכת להיפגש עם בעל הבית", היא סיפרה "צריך לחתום על חוזה חדש והוא רוצה להעלות את שכר הדירה. אני מקבלת 1100 ש"ח סיוע בשכר דירה אבל אם הוא עכשיו מעלה לי, זה אומר שאני הולכת לוותר על אוכל, על משהו".

"תבין", היא אמרה, "פשוט אין לי ואני לא רואה שום דרך לצאת מזה. העירייה רוצה ממני המון כסף על ארנונה למרות שאני אמורה לקבל 70 אחוז הנחה. אין לי איך לשלם אז עיקלו לי את חשבון הבנק, את רשיון הנהיגה ועכשיו אני אפילו לא יכולה לנסוע לעשות כתבות כי אין לי כסף ואין לי רכב. בדירה שמו לי מונה מיוחד של חברת חשמל שאני צריכה לטעון אותו כל פעם מחדש וזה נורא קשה כי הרבה פעמים פשוט אין. לפחות שעל הכתבות היו משלמים לי בזמן. אבל לאחרונה עברו לשוטף פלוס פלוס פלוס פלוס. זה אומר שאפילו הגרושים האלה לא מגיעים בזמן."

"כן. אני לוקחת מההורים. כל הזמן, אבל אי אפשר כך להמשיך. יש חגיגות יומולדת ואין לי מה לתת לילדה, אפילו לא עשרים ש"ח למתנה. בגדים חדשים? מזה זה בדיוק. לחברים שלי במקצוע אני לא מעיזה לספר. מתביישת". בשלב הזה הקול החזק נשבר. יכולתי לשמוע את הדמעות חונקות את גרונה. ניסיתי להרגיע. להגיד שאני שמח שהיא באה שמעכשיו, מהרגע שתגיע למרכז של עמותת "ידיד" תהייה לה אוזן קשבת, סיוע משפטי ואחר. שיש תקוה, שיש אור. אמרתי והתפללתי שנוכל אכן לבצע.

ס. היא לא היחידה, גם לא בין העיתונאיות. בטח לא בין האמהות החד הוריות התקוה שלה תלויה בממשלה. לא בכל מיני תוכניות תעסוקה פרטיות או ממשלתיות, לא בסיוע כזה או אחר קודם כל בהכרה שאם חד הורית היא מפרנסת יחידה וככזו מגיע לה לפחות לקבל את מזונות הילדים מבלי שאלו יהיו תלויים ביכולת הפרנסה והתעסוקה שלה.

שארו בנפשכם את ס. מקבלת את המזונות של ילדתה ובמקביל עובדת, במשרה, בשתיים אולי אפילו ביותר, פתאום היא תוכל להחזיר את החובות, להסיר את העיקול מעל חשבון הבנק, לקבל מחדש את רשיון הנהיגה שלה, אולי אפילו לעשות הסבה מקצועית – במימון הממשלה. כן, למה לא?

היום ס. תגיע למנהלת מרכז הזכויות של "ידיד". נכין תוכנית "הצלה", נתחיל בהכי דחוף ונתקדם. אני בטוח שבסוף, לפחות במה שקשור לחובות נצליח לשחרר את הלחץ אבל שכשועדת אללוף מחפשת דרכים למאבק בעוני היא חייבת להבין שמלבד היכולת להבין ולקבל את מה שמגיע חייבים לצמצם את הבירוקרטיה הדורסנית והמסרסת, חייבים לייצר מערכות שיאפשרו לאוכלוסיות חלשות לשלם את חובותיהן בדרך שתשמור על כבודן ועל יכולת הקיום  שלהן ובמיוחד בדרך שתסיר את החסמים מונעי התעסוקה והקידום הכלכלי של אותן אוכלוסיות שבראשן, כלכך מצער, אמהות חד הוריות.